לחם משנה
שני ככרות
א. חייב לבצוע על שני ככרות לחם שלמים בכל שלוש סעודות השבת, זכר למן, שנאמר בו: "לקטו לחם משנה".
חיוב אשה ב"לחם משנה"
ב. החיוב לבצוע על "לחם משנה" חל בין על האיש ובין על האשה [כמו בכל דיני שבת כגון: קידוש, אכילה וכו']. לכן, גם אשה הסועדת את סעודת השבת לבדה תבצע על שני ככרות שלמים.
לחם משנה בסעודות נוספות
ג. האוכל יותר משלוש סעודות בשבת – צריך לכתחילה לבצוע על שני ככרות שלמים גם בשאר הסעודות.
ככר פגום או חסר
חלה שנדבקה לאחרת
ד. חלה שנדבקה לחברתה בשעת האפייה והופרדה אחר האפייה ולא נחסר ממנה כלום בשעת ההפרדה – מותר לצרפה ל"לחם משנה" ולבצוע ממנה [אעפ"י שהצבע במקום ההפרדה לבן ולא חום]. ומכל מקום – יבצע במקום שנאפה יפה.
דבוקה וחסר
ה. חלה שנדבקה לחברתה בשעת האפייה והופרדה אחר האפייה, ובשעת ההפרדה נחסר מעט מן השנייה והתווסף לראשונה – שתיהן פגומות ואין לבצוע עליהן. אמנם, ניתן להסיר את התוספת מן הראשונה כדי שתראה רגילה ולצרפה ל"לחם משנה".
שיעור חסרון
ו. נחלקו הפוסקים בשיעור החיסרון הפוגם את ככר הלחם. יש אומרים שרק ככר שנחסר ממנו יותר מאחד חלקי ארבעים ושמונה נקרא חסר, ויש אומרים שאפילו נחסר כלשהו נקרא הלחם חסר. ולדעת כולם אם נחסר יותר מ1/48 – הרי זה ככר חסר ולכתחילה לא יבצע עליו.
ז. ומכל מקום, מי שאין לו ככר שלם – יכול בדיעבד לבצוע גם על ככר שחסר בו יותר מ-1/48.
מצה ל"לחם משנה"
ח. אם יש לו ככר לחם אחד שלם ומצה שלימה – יכול לצרף את המצה לככר השלם ל"לחם משנה" [אע"פ שמברכים עליה "מזונות" בדרך כלל, ויש לו עדיפות ממיני מזונות, כיון שי"א שמברכים על מצה ברכת "המוציא"].
ביסקוויט ל"לחם משנה"
ט. אם יש לו ככר לחם אחד שלם וביסקוויט שלם שיש בו "כזית" – יכול לצרף את הביסקוויט לככר השלם ל"לחם משנה". ובשעת הדחק – יכול לצרף אפילו ביסקוויט שאין בו "כזית" ל"לחם משנה".
פרוסה ללחם משנה
י. אם יש לו ככר לחם אחד שלם ופרוסת לחם – יכול לצרף בשעת הדחק את ככר הלחם לפרוסת הלחם ל"לחם משנה".
אכילה מהלחם השלם
יא. המצרף מצה, ביסקוויט או פרוסה לככר הלחם ל"לחם משנה" – צריך לאחוז את שתיהן בידיו בשעת הברכה כפי שאוחז שני ככרות לחם ולאכול מככר הלחם.
חסר או ככר שרוף
יב. לכתחילה אין לבצוע על ככר לחם שנשרף באפייה. אמנם, בדיעבד אדם שיש לו ככר לחם שלם שנשרף באפייה וכן ככר לחם חסר – יבצע על הככר השרוף ולא על זה החסר.
לחם חצוי או פרוס
חצאי לחם ל"לחם משנה"
יג. אדם שאין לו ככר לחם שלם ל"לחם משנה", אך יש לו ככר לחם חצוי לשניים – יכול לתחוב קיסם בשני חלקי ככר הלחם ולחברו על ידי הקיסם ויהיה דינו כלחם שלם.
פרוס בשקית ל"לחם משנה"
יד. לכתחילה אין להשתמש בלחם פרוס ל"לחם משנה". אמנם, מי שאין לו ככר לחם שלם – יכול לעטוף את הלחם הפרוס בשקית ניילון, לסגור את השקית ולברך, ובדיעבד יחשב לו ככיכר שלם.
פרוסות ל"לחם משנה"
טו. מי שאין לו שני ככרות לחם שלמות ואפילו לא ככר אחד שלם, אך יש לו שתי פרוסות לחם (שבצירוף שניהם יש כזית) – יבצע על שתי הפרוסות זכר ל"לחם משנה" ויצא ידי חובת סעודה בהן.
בציעה על פרוסה אחת
טז. אין לו אפילו שתי פרוסות לחם – יבצע על פרוסה אחת.
כזית פת
"כזית" בכל אחת משתי הככרות
יז. שני ככרות המשמשות "לחם משנה" צריכות להיות כל אחת במשקל "כזית" לפחות.
"כזית" בשתי הככרות יחד
יח. מי שאין לו שני ככרות שבכל אחד מהן יש "כזית" – יבצע על שני ככרות שיש בשניהן יחד כזית "אחת", ובשעת הדחק – יבצע אפילו על שתי פרוסות לחם שיש בשתיהן יחד משקל "כזית" ויועיל כזכר ל"לחם משנה".
חלה מתוקה
גדר "חלה מתוקה" וברכתה
יט. לדעת מרן בעל השו"ע חלה שבעיסתה סוכר, שמן או ביצים וכד', וניכר בה טעם מתוק מחמת הסוכר וכד' ואפילו אם זו מתיקות מועטה (ולא רק שונה מחלה רגילה) – ברכתה מזונות ואין יוצאים בה ידי חובת פת, וכן נוהגים הספרדים. לדעת רמ"א – מברכים "מזונות" רק על פת מתוקה מאוד, כעוגה או "לעקח".
חלה מתוקה בסעודה
סעודה בחלה מתוקה
כ. חייב אדם לאכול "פת" בסעודות השבת ואינו יוצא ידי חובת סעודה בשבת באכילת כזית "חלה מתוקה".
אכילת חלה מתוקה אחרי פת
כא. הרוצה לאכול "חלה מתוקה" בסעודת שבת – צריך לאכול לכתחילה מעט יותר מ"כביצה" או לכל הפחות "כזית" פת ואחריה יוכל לאכול "חלה מתוקה". לחליפין ניתן לקבוע סעודה על "חלה מתוקה" באכילת שיעור קביעות סעודה [כמאתיים ושלושים גרם].
בדיקת החלה קודם שבת
כב. קנה "חלה מתוקה" לשבת ואינו יודע אם מתיקותה רבה או מועטה – יטעם מעט מהחלה בערב שבת [ומכל מקום, כדי לא להיכנס לספק ברכות – יטעם ויפלוט].
ספק חלה מתוקה
כג. קנה "חלה מתוקה" ואינו יודע אם מתיקותה רבה או מועטה ולא טעם ממנה בערב שבת – אינו יכול לברך עליה "המוציא" בשבת. לכן, יברך "המוציא" על חלה רגילה ולא על המתוקה, – יאכל "כביצה" או לפחות "כזית" מן הרגילה ואחרי כן יאכל מן המתוקה.
אירוח ספרדי אצל אשכנזי
כד. ספרדי המתארח אצל אשכנזי הבוצע על "חלה מתוקה" ואכל מעט מן החלה והרגיש בה מתיקות – עליו לאכול שיעור קביעות סעודה ע"מ לצאת יד"ח סעודה כאמור לעיל. אמנם אם אינו יכול לבקש לאכול שיעור קביעות סעודה – יכול לסמוך בדיעבד על הדעה המובאת בשו"ע בשם י"א ויצא ידי חובה באכילת "חלה מתוקה". כל זה בדיעבד, אבל הטוב ביותר אם אפשר שהספרדי יביא אתו כזית פת ממש.
לחם משנה בחלה מתוקה
חלה מתוקה ל"לחם משנה"
כה. מותר לצרף "חלה מתוקה" לככר לחם רגיל לצורך "לחם משנה". וכשעושה כן, צריך לבצוע על ככר הלחם הרגיל ולאכול תחילה מן הלחם הרגיל "כביצה" או לפחות "כזית".
"לחם משנה" בפרוסות או חלות מתוקות
כו. מי שאין לו ככר לחם שלם אבל יש לו פרוסת לחם ושתי חלות מתוקות שלמות – יאחז את שלושתן בידיו, יברך המוציא ויבצע ויאכל מפרוסת הלחם ולא מן המתוקות השלימות [למרות שהפרוסה אינה שלימה והמתוקות שלימות].
לחם קפוא
"לחם משנה" קפוא
כז. לכתחילה אין לצרף חלה קפואה ל"לחם משנה", מפני שאינו יכול לאכול ממנה כמות שהיא. אמנם, בשעת הדחק – אפשר לצרפה [מיהו היינו דוקא באופן שיכולה להפשיר לפני מוצ"ש].
הקפאת חלה
כח. אסור להכניס חלה להקפאה בשבת אם אינו מתכוון לאכלה בשבת, משום שזו הכנה משבת לחול. אמנם, אם אין לו מקום אחר להניחה – יכול להניחה במקפיא.
"לחם משנה" מפת גוי
כט. אין לקחת לחם מן הגוי כדי להשלים ל"לחם משנה" [אפילו באופן שהלחם אינו אסור].
בין נטילה לברכת המוציא
הפסק בין נטילה להמוציא
ל. קבעו רבותינו ז"ל: "תכף לנטילת ידיים סעודה". ועל כן, אין לדבר בין "נטילת ידיים" לברכת "המוציא" ואין להתעסק בשום דבר. ואפילו בשתיקה לא יפסיק, אלא תכף בגמר הניגוב יברך "המוציא" ויבצע. ובדיעבד אם שהה בשתיקה בין "נטילת ידיים" לברכת "המוציא" – אינו חוזר ומברך.
הפסק בין ניגוב ל"המוציא"
לא. יזהר לכתחילה שלא ישהה בין ניגוב הידיים לברכת "המוציא" זמן כדי הילוך כ"ב אמה. וצריך זריזות רבה כדי להיזהר בכך.
בין ברכת המוציא לאכילה
דיבור בין ברכה לבליעה
לב. אין לדבר אחרי ברכת "המוציא" עד אחר שבלע חתיכה ראשונה מן הלחם. ואפילו אם כבר הכניס כבר את המאכל לפיו והחל ללעוס כל עוד שלא בלע. ומכל מקום, גם אם דיבר לפני שבלע, אפילו בדברים שלא ממין הענין – אין צריך לחזור ולברך.
דיבור אחר אכילת כזית
לג. לכתחילה נכון להיזהר לא לדבר כלל עד שמסיים לאכול "כזית" מפרוסת המוציא.
אם הפסיק בדיבור
לד. דיבר הבוצע דברים שלא קשורים לסעודה אחרי שברך ולפני שאכל בעצמו, או אחד הסועדים – צריך הבוצע לחזור ולברך, ושאר הסועדים שלא דיברו - לא צריכים לחזור ולברך.
דיבור כשיוצא בברכת חבירו
לה. היוצא ידי חובה בברכת "המוציא" של חברו ודיבר דברים שאינם קשורים לסעודה לאחר שהחבר בצע וטעם ולפני שהוא עצמו טעם, נחלקו הפוסקים אם חוזר ומברך או לא. ולהלכה – אינו חוזר ומברך, משום ספק ברכות להקל. אמנם, צריך להרהר את הברכה בלבו.
ברכת המוציא לחם מן הארץ
ברכה על לחם שאוהב
לו. המברך "המוציא" יברך על סוג הלחם שהוא אוהב, בין אם אוהב לֶחֶם שחור ובין אם לחם לבן וכו'.
דקדוק בברכה
לז. צריך לדקדק בהגיית אות "הא" של מילת "המוציא" ולהדגישה כאילו יש בתוכה ה"א נוספת. ולכן, יאריך בה מעט ויגביה קולו בה מעט כאילו מזכירה בפני עצמה, ואומר: "ה" "מוציא".
דקדוק באותיות הברכה
לח. כשמברך ברכת "המוציא לחם מן הארץ" צריך להפריד בין המילים "לחם" ו"מן הארץ" כך שלא ישמע כאילו המילים "לחם" ו"מן" הן מילה אחת – "לחמן".
כוונה כשמוציא ידי חובה
לט. המברך להוציא אחרים ידי חובה – יכוון להוציאם ידי חובה בברכת "המוציא" והם יתכוונו לצאת ידי חובה בברכתו.
ברכה בקול רם ובנחת
מ. המברך להוציא אחרים ידי חובה – צריך לברך בקול רם ובנחת כדי שהסועדים ישמעו את כל הברכה היטב ולא יחסירו אפילו תיבה אחת.
חושש שהמברך יברך שלא כהוגן
מא. היוצא ידי חובת ברכת "המוציא" בברכת אדם אחר וחושש שהמברך יברך ברכה חטופה וקטופה או שחושש שהמברך אינו מכוון להוציאו ידי חובה – יברך לעצמו. וכן יעשה בן הסמוך על שלחן אביו שחושש לברכה כנ"ל. מיהו יברך בלחש ובהצנע, כדי שהמברך לא ירגיש שמברך בנפרד ומפני דרכי שלום.
כשקשה לו לברך את כל הברכה
מב. אדם שקשה לו לברך את הברכה כולה מילה במילה – יכבד את אחד מבני הבית לברך במקומו.
הטבלה במלח
טבילה במלח
מג. מצוה לטבול את ה"פת" במלח שלוש פעמים, ויש לזה טעם על פי הסוד. אמנם, המברך "המוציא" ואין מלח לפניו – לא ימתין עד שיביאו מלח לפניו אלא יבצע ויאכל מיד, ובעת שיביאו את המלח יטבול את שארית הלחם שלוש פעמים.
הנחת מלח על השולחן
מד. ראוי להשאיר את המלח על השולחן מתחילת הסעודה ועד אחרי ברכת המזון.
אחיזת הפת בעת הברכה
צורת אחיזת החלות
מה. בשעת הברכה טוב לאחוז את שני ככרות הלחם צמודים אחור אל אחור [החלק השטוח שהיה על גבי התנור] ופניהם החוצה כך שמשני צדדיו יראו פני הלחם כעין "לחם הפנים" שהיה בבית מקדש.
אחיזת החלות
מו. יאחז את ככרות הלחם האחד מעל השני במעט, ובליל שבת בוצע על ככר הלחם התחתון וביום השבת על העליון.
קירוב החלות בבציעה
מז. בליל שבת [כאשר בוצע על הככר התחתון] יקרב אליו את הככר התחתון בשעה שאוחז את החלות, כדי שלא יהיה "מעביר על המצוות" שהרי הככר העליון קרוב יותר לפיו.
סדר הברכה על הפת
מח. לפני שמתחיל לברך ברכת "המוציא" יניח את שתי ידיו על גבי הפת המונחת על השולחן [ויש רמז בדבר: עשר אצבעותיו כנגד עשר מצוות התלויות בפת]. יברך עד תיבת: "מלך העולם", ואחרי שאומר: "מלך העולם" יאחז את הפת בין שתי ידיו, יגמור הברכה ויבצע.
בציעת החלה
סימון הלחם
מט. אין נוהגים לסמן על הככר את מקום הבציעה, לפני הברכה.
מקום הבציעה
נ. יזהר לבצוע מן הפת במקום שנאפה יפה ושלטה בו האש יותר. אמנם, זקן שאינו יכול לאכול מן המקום שנאפה יפה מחמת שהוא קשה, וכן מי שאינו אוהב לאכול מן המקום הקשה שנאפה יותר אלא מן המקום הרך – יכולים לבצוע מן המקום הרך.
חלוקת הבציעה
נא. בעל הבית בוצע חתיכה מן החלה לעצמו תחילה ומיד אחריו בוצע לאשתו. ואפילו שיש סועדים חשובים סביב השולחן – נותן לאשתו תחילה ואחר כך לשאר הסועדים. וכן כשיש לו אורחים – יקדים תמיד לתת לאשתו כביצה מהחלה ורק אחר כך יתן לשאר המסובים.
נב. אם אמו של בעל הבית יושבת בשולחן שבת – אם היא פקחית, לא תדרוש לעצמה לקבל ראשונה מהחלה, אבל אם היא נפגעת מכך – יתן הבוצע לאמו כזית ראשונה, ויתן לאשתו כביצה לפני שאר המסובים.
שיעור הבציעה
נג. חתיכה שבוצע לעצמו מן החלה צריכה להיות לפחות בשיעור "כזית" ואילו חתיכה שבוצע לאשתו לפחות בשיעור "כביצה".
נד. כאשר בוצע מן הלחם – יבצע מן הלחם הימני, ויטבלנו שלש פעמים במלח, יאכל ויכוון לשם מצות סעודת שבת.
בציעת החלה כששתי החלות בידו
נה. צריך להיזהר שבעת שבוצע את "הכזית" שלו וה"כביצה" של אשתו לא ישמיט את הככר השני מידו, אלא יבצע בעוד שני הככרות מחוברים בידיו.
בציעת בעל הבית
נו. בעל הבית צריך לבצוע מן החלה ולא אחד האורחים, משום שבעל הבית בוצע ומחלק לסועדים חתיכות מן החלה בעין יפה, ואפילו אם בין הסועדים יש אורח חשוב, יבצע בעל הבית.
בציעה באורח חשוב
נז. כאשר אביו סועד על שולחנו והוא מתבייש לבצוע לפני אביו וכן כאשר סועד על שולחנו אדם חשוב מאוד – יש אומרים שיכול לכבדם בבציעת הפת [מכיון שכיום אין הבוצע מחלק את הלחם לכל הסעודה מראש], ויש אומרים שגם במקרה כזה יבצע בעל הבית בעצמו. ולכן, כשסועד על שולחנו אורח חשוב מאוד ורוצה לכבדו בבציעת ה"פת" – יכול לכבדו, וטוב לומר לו במפורש מראש: אתה רשאי לבצוע ולחלק את הלחם כראות עיניך ובעין טובה.
בציעת פרוסה גדולה
נח. הפורס מהלחם פרוסות גדולות ביום חול נראה ונקרא "רעבתן", אך בשבת מצוה לפרוס פרוסות גדולות, משום שזהו כבוד שבת.
פרוסה לכל הסעודה
נט. יש מי שאומר שבסעודת שבת, כבר בבציעת הפת צריך לפרוס פרוסה שתספיק לו לכל הסעודה, ולא נהגו כדעה זו. ומספיק לפרוס פרוסה גדולה מעט יותר מזו שפורסים ביום חול, כדי להראות שיש מצוה לאכול לחם בשבת.
סידור השולחן ובציעת הפת ע"פ רבנו האר"י ז"ל
סידור י"ב ככרות
ס. יסדר בכל אחת מסעודות השבת שנים עשר ככרות לחם על שולחנו. ויחלקם, שישה ככרות מצד ימין ושישה ככרות מצד שמאל. ויסדר מימין שלושה ככרות בצורת סגול [על צדו] ויניח עליהם שלושה ככרות נוספים, וכן יעשה בצד שמאל. כזה:
וישאיר ריווח בין ששת הככרות המסודרים בצורת סגול מימין, לבין ששת הככרות המסודרים בצורת סגול משמאל.
הסדר בשלושת הסעודות
סא. צריך לעשות כסדר הזה בכל אחת משלוש סעודות השבת.
כשאין לו י"ב ככרות
סב. מי שאין לו שניים-עשר ככרות לחם – יסדר ארבע ככרות על שולחנו. ומכל מקום, מצוה רבה להשתדל לסדר שנים-עשר ככרות בצורה דלעיל.
שינוי הסדר
סג. מי שנוהג להניח על שולחנו בשבת י"ב לחמים – לא ישנה ממנהגו גם כשמתארחים אצלו כאלה שאינם נוהגים כך.
זמן אכילת "כזית" מן הפת
סד. צריך לאכול את הכזית פת תוך כדי אכילת פרס. ובשיעור זמן זה נחלקו זה רבו הדעות, ולהלכה – צריך לסיים תוך ארבע דקות. ומי שאינו יכול לסיים אכילת "כזית" תוך ארבע דקות – רשאי להמשיך את אכילתו עד תשע דקות.
כזית לחם עם תוספת
סה. מותר לאכול את "כזית" הפת עם סלטים וכדו' ואינו חייב לאכול לחם לבד. וטעם הדבר הוא, משום "עונג שבת".
