מצות קידוש
קידוש בדיבור
א. מצות עשה מדאורייתא לקדש את השבת בדברים, דהיינו בשתי הזכרות: א. בהזכרת קדושת השבת. ב. בהזכרת שבח, דהיינו בברכה.
מצוה לקדש על היין. י"א שקידוש על היין הוא מדאורייתא, ויש אומרים שמדאורייתא מצות קידוש הינה רק בדיבור, וקידוש על היין הינה מצווה מדברי סופרים. וע"כ נוהגים אנו לומר זאת לפני הקידוש ב"לשם יחוד" מספר לשון חכמים, כפי שמובא בסידורים: "…הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה דאורייתא, לקדש את השבת בדברים. ולקיים מצות עשה דרבנן, לקדש על היין".
אמירת "שבת שלום" אם היא כקידוש
ב. אין אדם יוצא ידי חובת קידוש באמירת "שבת שלום", משום שאין באמירה זו לא שבח ולא קדושה, אך אם יאמר: "ברוך אתה ה' מקדש השבת" וכדו' - יצא ידי חובת קידוש דאורייתא, כי כולל הוא בדבריו גם שבח וגם קדושה.
הזכרת יציאת מצרים בקידוש
זכרון יציאת מצרים
ג. חייב אדם להזכיר "יציאת מצרים" בקידוש של ליל שבת.
שכח להזכיר יציאת מצרים
ד. אם המקדש לא אמר בקידוש: "זכר ליציאת מצרים": יש אומרים שלא יצא ידי חובה, ויש אומרים שהזכרת יצירת מצרים היא חיוב רק לכתחילה, והפסוק הוא אסמכתא בלבד, ואם לא אמר – יצא ידי חובה, וע"כ יקפיד האדם לאמר בקידוש: "זכר ליציאת מצרים".
ה. זכירת יציאת מצרים צריכה להיות בפה ולא בלב, מיהו חולה או מי שאינו יכול לדבר – יזכור בלב.
קידוש בתפילה
קידוש בערבית
ו. כיון שלהלכה קידוש על היין הינו מדרבנן, ומדאורייתא יכול לצאת ידי חובה בקידוש בתפילה, לכן כשאינו יכול להשיג יין או פת לקדש עליהם (כגון חייל הנמצא בשטח) – יכול לכוון לצאת ידי חובת קידוש בתפילת ערבית ואח"כ לאכול. ואם לא חשב באופן מיוחד – אינו יוצא ידי חובה, כי בכל מצוות דאורייתא, אם אינו מכוון בהם – אינו יוצא ידי חובה.
זמן קידוש הערב
קידוש בכניסתו לבית
ז. יקדש מיד כשבא מבית הכנסת לביתו [ובפרט יש להזדרז בערב שבת שחל בי' בטבת, לקדש מיד ולא להאריך בתענית].
אם אינו רעב
ח. מותר להמתין זמן מועט לפני הקידוש עד לבואם של אורחים, וכן יכול להמתין זמן מועט מלקדש אם אינו רעב ואינו רוצה לאכול מיד. אמנם, אם סמוכים על שולחנו משרתים או אורחים, ובפרט אורח עני, או שיודע שאם ימתין ייפגע שלום הבית – לא יחכה כלל ויקדש מיד אפילו כשאינו רעב.
"שלום עליכם" בכניסתו
ט. גם כשממתין זמן מועט צריך לומר: "שלום עליכם מלאכי השרת" מיד בבואו הביתה, שהרי המלאכים מלווים אותו מבית הכנסת.
המתנה לאורחים
י. מי שייאלץ להמתין זמן ארוך, כגון שהאורחים מתעכבים – יקדש מיד ויאכל כזית פת או עוגה, וכשיבואו האורחים יקדשו לעצמם. ואם חושש שהאורחים ייפגעו אם יקדש בלעדיהם – ימתין להם, מכיון ש"גדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני השכינה", או: "יותר מהקבלת פני השכינה".
כשאינם יודעים לקדש
יא. אם האורחים עמי ארצות שלא יודעים לקדש – יכול לקדש להם אף שכבר קידש כבר לעצמו.
קידוש למתפלל ערבית מוקדם
קידוש בצאת הכוכבים
יב. הזמן הטוב ביותר לקידוש של ליל שבת הוא אחרי צאת הכוכבים, והמחמיר לעשות כן – תבוא עליו ברכה.
קידוש מפלג המנחה
יג. מותר להתפלל, לקדש ולאכול סעודת שבת אחרי פלג המנחה, ויוצאים בכך ידי חובת קידוש וסעודת שבת גם אם סיימו לאכול מבעוד יום. ומכל מקום, ראוי לאכול כזית לחם אחר צאת הכוכבים.
סמיכות ערבית לסעודה
יד. המתפלל אחר פלג המנחה – יסמיך סעודת שבת לתפילת ערבית ולא ישהה בין תפילה לסעודה כדי לאכול אחרי חשיכה. וכן, לא ישהה בין קידוש לסעודה. אמנם, יכול לומר את סדר ליל שבת "אתקינו סעודתא", "זכור את יום השבת" וכו' וכשיחשך – יקדש ויאכל.
חזרה על קרי"ש
טו. המתפלל ערבית וקרא "קריאת שמע" לפני צאת הכוכבים – יזכור לקרוא "קריאת שמע" פעם נוספת אחר צאת הכוכבים. וזמן זה הוא כעשרים וחמש דקות אחר השקיעה.
בר מצוה בשבת
טז. קטן הנעשה בר מצוה בליל שבת – לא יקדש עד שיהא לילה ודאי, וכן ראוי להורות בדין זה לכתחילה, משום שאין בזה לא טרחה ולא הפסד, "דמה יפסיד אם ימתין עד הלילה".
קידוש מוקדם בימי העומר
סעודה מוקדמת בעומר
יז. המתפלל מוקדם (בפלג המנחה) בערב שבת בימי העומר – יקדש ויתחיל לאכול סעודת השבת לפני שקיעת החמה, ואז יוכל להמשיך בסעודתו גם אחרי שקיעה. ואינו צריך להפסיק מלאכול בשקיעה [למרות שאסור לקבוע סעודה חצי שעה לפני זמן ספירת העומר], מכיון שהתחיל לאכול בהיתר. וכשיגיע זמן צאת הכוכבים [כעשרים וחמש דקות אחרי השקיעה] – יפסיק בסעודתו יקרא קריאת שמע ויברך ויספור "ספירת העומר" בזמנה.
קידוש אחר השקיעה
יח. המתפלל מוקדם בימי העומר ולא קידש עד ששקעה החמה – אינו יכול לאכול כהרגלו, משום שאסור לקבוע סעודה חצי שעה לפני זמן ספירת העומר, אך גם לא טוב לדחות את הקידוש זמן רב כל כך [עד צאת הכוכבים], כמבואר לעיל (סעיפים ז'-י'), ועל כן ינהג באחת משתי דרכים:
- • יקדש, יאכל לחם פחות מכביצה וילמד תורה עד צאת הכוכבים, ואז יברך ויספור "ספירת העומר" בזמנה ואחריה יאכל סעודת השבת.
- • יקדש ויתחיל לסעוד סעודת השבת מיד, אך יעמיד שומר [החייב במצות ספירת העומר] להזכירו שצריך לברך ולספור "ספירת העומר" בזמן צאת הכוכבים.
כוונה בקידוש
"לשם יחוד" לפני קידוש
יט. מצוות צריכות כוונה, לכן ירגיל אדם עצמו להתפלל מתוך סידור וירגיל לשונו לומר "לשם יחוד" לפני עשיית כל מצווה. ובמיוחד בקידוש ישתדל לומר את כל נוסח ה"לשם יחוד", משום שעיקר הקידוש – בדיבור ובמחשבה.
כוונה כשזמנו קצר
כ. מי שזמנו קצר ואינו יכול לומר את נוסח ה"לשם יחוד" הארוך – יכול לומר בקיצור: "הריני מכוון לצאת ידי חובת מצות עשה מהתורה לקדש בדברים, ומצות עשה מדרבנן לקדש על היין".
לא כיוון בקידוש
כא. מי שלא כיוון בקידוש הלילה לצאת ידי חובת מצווה דאורייתא לקדש בדיבור ומצווה דרבנן לקדש על היין (ולא אמר "לשם יחוד"), והתחיל בסעודה – חייב להפסיק את סעודתו ולומר: "ברוך מקדש השבת" [ללא שם ומלכות], כיון שיש הסוברים שלא יצא יד"ח.
כוונה להוציא את השומעים
כב. המקדש יכוון להוציא את השומעים ידי חובה והשומעים יכוונו לצאת בברכתו, ואם לא כוונו – לא יצאו ידי חובה. ולכן ראוי להזכיר לשומעים לכוון לצאת ידי חובה.
כוונת השומעים
כג. היוצאים ידי חובה בקידוש שעושה אחר – חייבים לשמוע את כל הקידוש מילה במילה מתחילתו ועד סופו, מברכת "בורא פרי הגפן" עד "מקדש השבת". ומעשה יצה"ר הוא שדווקא כשדרוש שקט כדי לשמוע כל מילה אז ישנם רעשים ומפריעים למיניהם, ולמרות הכל יקפידו כל בני הבית לשמוע כל מילה ולא ישימו לב לשום דבר אחר.
כשאינו שומע את המקדש
כד. מי שאזניו כבדות ואינו שומע את המקדש, וכן כאשר המקדש מגמגם או שאינו הוגה את המילים כדבעי – ישתדל לקדש לעצמו על כוס בנפרד. ואם אינו יכול לקדש לעצמו בנפרד – יתן עיניו בכוס המקדש ויאמר בלחש את ברכת הקידוש עם המקדש. ואפילו שאינו מחזיק בידו את כוס הקידוש – יוצא ידי חובה. ומכל מקום, טוב להחזיק כוס יין בשעת הקידוש אם אינו יוצא בברכת המקדש.
מקדש שאינו מוציא ידי חובה
כה. המתארח במקום שנוהגים שרק בעל הבית מקדש, וקיים חשש שהמקדש אינו יודע לכוון להוציא את השומעים ידי חובה – יתן עיניו בכוס המקדש ויאמר את הקידוש בלחש עם המקדש. אך אין לנהוג כך כשהמקדש יודע לכוון להוציא ידי חובה.
הבנת מילות הקידוש
כו. היוצא ידי חובת קידוש ע"י אדם אחר וכן המקדש לעצמו – צריכים להבין את מילות הקידוש (זאת מעבר לחובת המקדש להוציא את השומע וכוונת השומע לצאת מהמקדש, כמבואר לעיל סעי' כ"ב). לכן אם יש לאדם אורח אדם שאינו מבין עברית, ורוצה להוציאו יד"ח קידוש – יש לתרגם ולהסביר עבורו את הקידוש מילה במילה.
אמירת הקידוש בעברית
כז. כאשר אומר את הקידוש בעברית (או על פי אותיות לועזיות הכתובות לפניו), אף על פי שאינו מבין – יצא ידי חובתו, כיון שאמר את הקידוש בפיו בלשה"ק.
דין אשה וקטן בקידוש
חיוב אשה בקידוש
כח. נשים חייבות בקידוש מדאורייתא אע"פ שהיא "מצות עשה שהזמן גרמא", מכיון שהוקש "זכור" ל"שמור". וכשם שנשים מצוות על "שמור", כלומר על איסורי מלאכה בשבת, כך חייבות ב"זכור", כלומר בקידוש השבת.
הוצאת האשה ידי חובה
כט. יש אומרים שהמתפלל תפילת ערבית – יצא ידי חובת קידוש השבת "בדברים" מדאורייתא ובקידוש "על היין" הוא חייב רק מדרבנן, וממילא אינו יכול להוציא את אשתו שלא התפללה, משום שעדיין חייבת בקידוש מדאורייתא, ולכן נהגו חסידים ואנשי מעשה בבואם לביתם לומר: "ברוך שנתן לעמו ישראל שבת קודש" וכדו' [כדי להוציא את האשה ידי חובת קידוש דאורייתא, ורק אח"כ לקדש על היין]. אך להלכה – אין צורך לנהוג כך, מכיון שסתם אדם אינו מתכוון לצאת ידי חובת קידוש בתפילה אלא בקידוש על היין, ונמצא שגם הוא לא יצא ידי חובת קידוש דאורייתא בתפילה, ולכן יכול להוציא את אשתו ואת עצמו בבית בקידוש מדאורייתא ומדרבנן.
אשה מקדשת לאיש
ל. אשה יכולה לקדש ולהוציא את האיש ידי חובה, משום שחייבת בקידוש כמוהו. ולכן, כאשר הבעל אינו יכול לשתות יין, או כשאין בעלה בבית – תקדש האשה ותוציא ידי חובה את בני ביתה. וצריכה לשתות רוב רביעית מכוס הקידוש [ולכן רצוי שתקדש על מיץ ענבים]. אמנם, כל זה רק כאשר אין אנשים זרים בבית, אך כשיש אנשים זרים בבית – לא תקדש, משום צניעות.
קידוש קטן או אשה
לא. אין הקטן מוציא את האשה ידי חובת קידוש, מכיון שהיא חייבת מדאורייתא והוא אינו חייב אלא מדרבנן, ולכן כשאין ילד בגיל בר מצוה בבית – תקדש האשה ולא הקטן.
קידוש קטן לאשה
לב. אין הקטן מוציא את האשה ידי חובת קידוש גם אם התפללה ערבית.
אם אינה יודעת לקדש
לג. כאשר האשה אינה יודעת את מילות הקידוש ויש שם קטן שיודע אותן – תחזיק את הכוס בידה ותאמר את מילות הקידוש מילה במילה עם הקטן, ובכך תצא ידי חובה בקידוש של עצמה.
בן י"ג שנה ויום אחד
לד. קטן שהגדיל והוא בן י"ג שנים ויום אחד, אך יש ספק אם הביא שתי שערות – אינו מוציא ידי חובה, לא את האיש ולא את האשה, אפילו שהתפללו ערבית.
אמירת ויכולו בקידוש הלילה
אמירת "ויכולו"
לה. מקדימים לומר שלושה פסוקי מעשה בראשית מ"ויכולו השמים והארץ" עד "ברא אלוקים לעשות" לפני ברכת הגפן.
אמירתו ג' פעמים
לו. על פי הקבלה צריך לומר שלוש פעמים את פסוקי "ויכולו השמים והארץ" עד "לעשות": בתפילת הלחש, לפני חזרת "מעין שבע" ובקידוש.
"סברי מרנן" ביחיד
לז. גם יחיד שמקדש לעצמו יאמר "סברי מרנן" לפני ברכת הגפן, מפני שהמלאכים שאיתו שומעים, ויש עוד טעמים ע"פ הסוד.
עמידה וישיבה בקידוש
עמידה בקידוש
לח. אומרים פסוקי "ויכולו השמים והארץ" עד "לעשות" בעמידה, משני טעמים: א. "ויכלו השמים והארץ" זו עדות על בריאת שמים וארץ, ועדים צריכים להעיד בעמידה, כדכתיב: "ועמדו שני האנשים". ב. שם ה' רמוז בראשי תיבות: "יום השישי ויכלו השמים", ועומדים לכבוד שמו של ה'.
ישיבה בקידוש
לט. בקידוש עצמו החל מברכת 'בורא פרי הגפן' ועד אחרי ברכת 'מקדש השבת' יש נוהגים לשבת, אך לפי דברי רבנו האר"י ז"ל – צריך לעמוד לאורך כל הקידוש כולו, וכן המנהג.
שתיית היין בישיבה
מ. כשמסיים את הקידוש יושב ושותה בישיבה, וכך נהג גם רבנו האר"י ז"ל.
קביעות השומעים
מא. הנוהגים לעמוד בקידוש צריכים לקבוע עצמם יחד בשעת הקידוש, כדי לצאת ידי חובה בקידוש המקדש, "ולא שיהיו מפוזרים ומפורדים והולכים אחד הנה ואחד הנה, דזה לא מיקרי קביעות כלל". ואם אין קביעות – אין השומעים יוצאים ידי חובת קידוש.
הסתכלות בנרות ובכוס
מב. כשמתחיל לקדש – צריך להסתכל בנרות השבת, ובשעת הקידוש – צריך להסתכל בכוס הברכה, וכן השומעים לא יסיחו דעתם מן הכוס.
הסתכלות ביין
מג. כתב מרן בעל ה"בן איש חי" שמנהגו להסתכל לתוך הכוס בעת שאוחזו בידו, לראות את הפרצוף ואת המצח ביין, ולכוון ש'מצח' בגימטריא 'הצלחה'.
המקדש ומוציא אחרים ידי חובה
הוצאת אחרים ידי חובה
מד. יכול אדם לברך ולהוציא ידי חובה את חברו ב"ברכת המצוות" אף אם הוא עצמו כבר קיים את המצוה, אך לא ב"ברכת הנהנין". ומכיון שברכת הקידוש היא "ברכת המצוות" – יכול אדם לקדש ולהוציא ידי חובה את חברו בקידוש. ומוציאו ידי חובה גם בברכת "מקדש השבת" וגם בברכת "בורא פרי הגפן". ולמרות שברכת "הגפן" נמנית על "ברכות הנהנין", בקידוש כאשר לא נאמרת לשם שתייה סתם אלא כחלק מהקידוש, אינה נחשבת "ברכת הנהנין" אלא "ברכת המצוות".
קידוש "ברוב עם"
מה. כאשר ציבור אוכל סעודת שבת יחד, כגון בשמחות – טוב יותר שאחד מהם יקדש ויוציא ידי חובה את השאר מאשר שכל אחד יקדש לעצמו, משום "ברב עם הדרת מלך".
קידוש לאחרים שאינו סועד עימם
מו. מי שלא קידש עדיין ולא יצא ידי חובה – יכול לקדש לאחרים ולהוציאם ידי חובה כשאינם יודעים לקדש, אפילו שאינו אוכל עמהם [הדבר מצוי בבתי חולים שיש מתנדב שמסתובב במחלקות בית החולים ומקדש לחולים], ובלבד שיקדש במקום סעודתם [דיני קידוש במקום סעודה יבוארו בהרחבה בפרק י"ח].
קידש לאחרים ולא אכל
מז. מי שלא קידש לעצמו ולא יצא ידי חובה וקידש לאחרים – צריך לאכול שיעור סעודה עמהם אם ברצונו לצאת ידי חובת קידוש, ואם לא אכל שיעור סעודה עמהם – יקדש לעצמו פעם נוספת במקום סעודתו.
טעימת היין כשאינו סועד
מח. המקדש לאחרים ואינו מתכוון לאכול עמהם – יזהר לא לשתות מיין הקידוש, משום שאע"פ שהוציא אחרים ידי חובת קידוש, הוא לא יצא ידי חובה.
כשקידש ורוצה להוציא אחרים
מט. המקדש שכבר אכל שיעור סעודה – יכול לקדש שנית בשביל להוציא אחרים ידי חובה אם אינם יודעים לקדש. אמנם, אם הם יודעים לקדש: בקידוש הלילה – יקדשו הם מפני שצריך לברך גם את ברכת "מקדש השבת" והוא כבר ברך. ובקידוש היום – יכול הוא לקדש עבורם, מפני שמברך רק "הגפן" וצריך אז לשתות מן היין.
שמיעת קידוש משכן
נ. מי שאין לו יין לקידוש – יכול לשמוע קידוש משכנו המקדש לבני ביתו ולצאת ידי חובה בשמיעה זו, בתנאי שהמקדש מכוון להוציאו וגם הוא מתכוון לצאת ידי חובה, ובתנאי שהשומע נמצא במקום סעודתו כך ששומע "קידוש במקום סעודה". ואע"פ שהמקדש בבית אחד והשומע בבית אחר, נחשב לו ששומע קידוש במקום סעודה (ובתנאי שלא יהא בין המקדש לבין השומע פח אשפה או גוי וכדו'). אמנם, מי שכיוון לצאת בברכת שכנו אך שכנו לא כיוון להוציאו – לא יצא ידי חובה.
כיסוי החלות בשעת הקידוש – סידור השולחן
פריסת מפה
נא. צריך אדם לסדר שולחנו לכבוד שבת קודש ולפרוס מפה על שלחנו דרך כבוד בכל שלוש הסעודות.
מפה לחלות
נב. מלבד המפה שפורס על שולחן השבת יפרוס מפה נוספת על החלות לכסותן, כפי שכתב השו"ע: "צריך שתהיה מפה פרוסה על השולחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו".
הטעם לכיסוי החלות
נג. ישנם שלושה טעמים לכיסוי החלות במפה:
- א. לכבוד סעודת שבת יש לכסות את השולחן. ומטעם זה יש לכסות גם את החלות עד תחילת הסעודה כדי שיהיה ניכר שהשולחן נערך לכבוד שבת. ועל כן מכסים את החלות בזמן הקידוש ומגלים אותן רק אחריו.
- ב. כדי ש"לא תראה הפת בושתה". שהרי אנו מקדימים לקדש על היין ומאחרים לברך על החלות העשויות מחיטה. ואין זה כפי הסדר בפסוק: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה" וכו', שהחיטה קודמת לגפן.
- ג. בוצעים על הפת זכר ל"מן" שאכלו בני ישראל במדבר, וכפי שהיה המן מכוסה בשכבת הטל מתחתיו ומעליו, גם אנו מכסים את החלות מתחתן ומעליהן.
נפקא מינא בטעמים
נד. נפקא מינא להלכה בין הטעמים השונים הנ"ל, בכמה דינים:
- א. מי שאינו מקדש על היין [כגון: המקדש על הפת בסעודה ראשונה ושנייה או הסועד סעודה שלישית]. ע"פ הטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – אין צריך לכסות את החלות. ואילו לטעם: לעשות זכר ל"מן" או לטעם שיהיה ניכר שזה שולחן שבת – צריך לכסות. וכן נוהגים.
- ב. גילוי החלות המכוסות – ע"פ הטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – יכול לגלותן מיד אחרי שברך על היין. ואילו לטעם: כדי לעשות זכר ל"מן" או כדי שיהיה ניכר שזהו שולחן שבת – צריך לגלותן רק סמוך לברכת "המוציא". וכן נוהגים.
- ג. כדי לעשות זכר ל"מן" וכדי שיהיה ניכר שזה שולחן שבת – אינו צריך לכסותה לגמרי, ואילו לטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – צריך לכסותה לגמרי. וכן נוהגים.
- ד. לכסות את החלות בכיסוי שקוף או אטום – לפי הטעם של זכר ל"מן" וכדי שיהיה ניכר שזה שולחן שבת – יכול לכסות בכיסוי שקוף, ואילו לטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – צריך כיסוי אטום דווקא.
- ה. לטעם הראשון – "לכבוד סעודת שבת" צריך שתי מפות, ולטעם השני – "שלא תראה הפת בושתה", מספיק מפה אחת על האוכל, ואילו לטעם השלישי – צריך לשים מפה גם למטה וגם למעלה, זכר למן שהיה מכוסה מלמטה ומלמעלה. וכן נוהגים.
כיסוי השולחן בשתי מפות
נה. מנהג טוב לפרוס על השולחן שתי מפות, אחת על גבי השנייה, כדי שיהיה ניתן להחליף את המפה בלי לגלות את השולחן אפילו לרגע אחד. מי שאינו מניח שתי מפות על השולחן – ישתדל להחליף את המפה במהירות, כדי לא להשאיר את השולחן מגולה אפילו זמן קצר.
כיסוי כל השולחנות בבית
נו. ראוי לכסות במפה את כל השולחנות בבית משום כבוד שבת, ובכלל זה גם שולחנות שאין אוכלים עליהם.
כיסוי מיני מזונות בקידוש
נז. בעת הקידוש על היין – יש לכסות גם את מיני המזונות המוגשים על השולחן. וכן, כאשר מגישים עוגות בלבד ללא פת, כגון בקידוש בבית הכנסת - יש לכסות את העוגות.
כיסוי חלות בשולחנות אחרים
נח. כשסועדים רבים בכמה שולחנות נפרדים – יש לכסות רק את החלות הנמצאות על גבי שולחן המקדש. אמנם, אם הסועדים בשולחנות האחרים אוחזים בידיהם כוסות יין בשעת הקידוש – צריכים לכסות גם את החלות שעל גבי השולחנות שלהם.
שתיית כוס הקידוש
שיעור שתיית הכוס
נט. לכתחילה על המקדש לשתות את רוב הכוס שקידש עליה. אמנם, כאשר הכוס גדולה ואינו יכול לשתות את רובה – ישתה רביעית, ואם קשה לו – ישתה לפחות כמלא לוגמיו, שהוא "רוב רביעית", והוא כארבעים וחמש גרם.
מקדש שקשה לו לשתות
ס. אם המקדש אינו יכול לשתות שיעור "מלא לוגמיו" – יטעם מעט מן היין ואחד מהסועדים ישתה שיעור "מלוא לוגמיו". וכשאין מי שיכול לשתות לבדו כשיעור "מלא לוגמיו" – יצאו ידי חובת קידוש בדיעבד בצירוף שתיית כל הסועדים לשיעור "מלא לוגמיו". ואם עדיין לא שתו שיעור "מלא לוגמיו" – לא יצאו ידי חובת קידוש. ומ"מ לכתחילה ישתדלו שישתה אחד מבני הבית כמלוא לוגמיו, ורק בדיעבד די שכולם יחד ישתו כמלא לוגמיו.
קידוש למי שאינו יכול לשתות יין
סא. מי שאסור לו לשתות יין או מיץ ענבים – אינו יכול לעשות קידוש ולשתות מעט, אלא ישמע קידוש ממישהו אחר. ואם הוא לבד – יקדש על הפת.
העברת היין לכוס אחרת קודם הטעימה
סב. המקדש להוציא אחרים ידי חובה והוא חולה, ויש חשש שאחרים שישתו מכוס הקידוש ידבקו במחלתו – ישנן שתי אפשרויות: א. ישפוך מכוס של קידוש לכוס אחרת, ישתה מכוס האחרת ואת כוס הקידוש יתן לשתות לבני ביתו לשתות. ב. שפוך מעט לכוס אחרת ואותה יתן לבני ביתו, והוא ישתה מכוס של קידוש שעליה בירך. למעשה יש לנהוג כאפשרות השנייה, ויזהר שיעביר במהירות מכוסו לכוס האחרת ממנה יתן לבני ביתו, כדי שלא יהיה הפסק בין הקידוש לשתייה.
נשפך היין קודם ששתה
סג. קידש, וקודם שטעם נשפך היין, יביא כוס אחרת ויברך עליה 'בורא פרי הגפן'. ואין צריך לחזור ולקדש. ואם היה בדעתו לשתות עוד יין לאחר הקידוש או בסעודה, אין צריך לברך שנית 'בורא פרי הגפן'.
קידש בטעות על מים
סד. קידש על הכוס וחשב שהוא יין, ואחר כך נמצא שהוא מים או שאר משקה – יחזור ויקדש הכל מתחילה על היין. ואם עמד לפניו יין על השלחן, והיה דעתו לשתות יין גם בתוך הסעודה – אינו צריך לקדש שנית כלל, דהוי כאילו קידש על היין. ואם לא היה יין לפניו על השלחן, אבל היה יין בביתו והיה דעתו לשתות בתוך הסעודה – אין צריך לברך בורא פרי הגפן אלא רק ברכת הקידוש "אשר קדשנו במצותיו" וכו'. ואם היתה הכוס של שכר או "מעד" (מי דבש), במקום שהוא חמר מדינה – בכל אופן אין צריך לקדש שנית אלא יברך "שהכל" וישתה.
הפסקה בשתיקה בין קידוש לשתייה
סה. לכתחילה יש להזהר שלא להפסיק כלל בין הקידוש לשתייה, ואם הפסיק בשתיקה "תוך כדי דיבור" – אינו חוזר ומברך, ואם הפסיק בשתיקה זמן ממושך יותר בלא שהסיח דעת – משום סב"ל לא יברך.
הפסק בדיבור בין קידוש לשתיה
הפסקה בין הקידוש לשתייה
סו. אין למקדש להפסיק בדיבור בין קידוש לשתייה, בין בדיבור סתם ובין בדברים השייכים לקידוש או לסעודה.
כשהפסיק בדיבור מהעניין
סז. המפסיק בדיבור בין קידוש לשתייה בדברים הקשורים לקידוש או לסעודה, למרות שעשה שלא כדין – אינו חוזר לברך "מקדש השבת" או "הגפן".
כשהפסיק בדיבור סתם
סח. המפסיק בין קידוש לשתייה בדיבור סתם, למרות שעשה שלא כדין – אינו חוזר לברך ברכת "מקדש השבת". אמנם, חוזר ומברך ברכת "הגפן".
הפסיק המקדש ולא הפסיקו המסובים
סט. אם המקדש הפסיק בדברים שלא מעניין הסעודה לפני שטעם והמסובים לא שחו – המברך צריך לחזור ולברך, והמסובים שלא דברו – יצאו ידי חובה.
הפסקה בדיבור לשומעים
ע. גם השומעים קידוש ויוצאים ידי חובה בקידוש של אחר – אסורים להפסיק בדיבור בין קידוש לשתייה, בין בדיבור סתם ובין בדברים הקשורים לקידוש ולסעודה.
כשהפסיקו השומעים בדיבור
עא. סועדים שיצאו ידי חובה בקידוש של אחר והפסיקו בדיבור סתם (שאינו קשור לקידוש או לסעודה) – יש אומרים שיחזרו ויברכו "הגפן", ויש אומרים שאין לחזור. אמנם להלכה – חוזרים לברך רק אם דיברו לפני שהמקדש טעם מן היין. ואם דיברו אחר שהמקדש טעם מן היין והם עדיין לא טעמו - נכנסו למחלוקת הפוסקים לכן עדיף שלא ישתו יין כלל לפני הסעודה, וכשישתו בתוך הסעודה יברכו "הגפן", או לחילופין יהרהרו את הברכה בלבם מיד ויטעמו מהיין.
הפסקה בעניית אמן
עב. שניים שמסובין, והאחד ברך "המוציא", וחברו ברך "שהכל", ובטרם שיאכל הראשון מהלחם ענה "אמן" על ברכת חברו – לא יחזור לברך, אמנם לכתחילה אין לענות "אמן" על ברכה אחרת.
הפסקה אחר טעימה
עג. לכתחילה אין לדבר עד שיאכל כזית של המוציא או ישתה רוב רביעית יין, ומ"מ מעיקר הדין אם ברך וטעם בלבד – לא הוי הפסק. ואם החל ללעוס את האוכל ודיבר לפני שבלע – בדיעבד לא יחזור ויברך.
טעימה מיין הקידוש ע"י המסובין
טעמי טעימת היין
עד. מן הדין, המקדש ושותה מלוא לוגמיו יין – אין הוא חייב לתת מן היין לשומעים, ודי בשתייתו כדי להוציא את השומעים ידי חובת קידוש. אולם מצוה מן המובחר על כל השומעים לטעום מן הקידוש גם כשהמקדש שתה כ"מלא לוגמיו", משני טעמים: א. משום חבוב מצוה. ב. לפטור את כל המשקים שישתו בתוך הסעודה מברכה ראשונה, ובזה לא יכנסו לספק ברכות.
ברכת היין בסעודה
עה. השותה מיין הקידוש והוא רגיל לשתות יין בתוך הסעודה – אינו צריך לחזור ולברך שוב על יין שבתוך הסעודה.
כוונה לפטור את המשקים בסעודה
עו. השותה מיין הקידוש ואינו רגיל לשתות יין בתוך הסעודה – ספק גדול אם צריך לברך על היין בתוך הסעודה. וכדי לצאת מן הספק, יאמר לפני הקידוש שמתכוון לפטור את כל המשקין שבסעודה ואינו מברך בתוך הסעודה. ובדיעבד, בשבת – גם אם לא אמר שמתכוון לפטור את היין שבסעודה – אינו מברך בתוך הסעודה.
שתייה בין קידוש ל"המוציא"
עז. אחרי הקידוש בליל שבת לפני בציעת הפת – מותר לשתות מים או שאר משקאות, ולכן אם שתה מיין הקידוש – לא יברך "שהכל". ואם לא שתה מיין הקידוש – יברך "שהכל", ובלבד שישתה פחות מרביעית, כי השותה רביעית נכנס למחלוקת אם יברך ברכה אחרונה או לא.
אכילת פירות בין הקידוש לנטילת ידיים
אכילת פירות וכדו' בין קידוש לנטילה
עח. יש נוהגים לאכול פירות אחר הקידוש, כדי להוסיף בברכות בשבת. ולמנהגם יברכו על הפירות ברכה ראשונה בלבד ויזהרו לאכול פחות משיעור כדי לא להיכנס לספק חיוב ברכה אחרונה. ומכל מקום, גם מי שאכל פירות כשיעור – לא יברך ברכה אחרונה כי נפטר בבהמ"ז.
ט"ו בשבט שחל בשבת
אכילת פירות ט"ו בשבט בשבת
עט. ט"ו בשבט שחל בשבת, יש נוהגים לאכול פירות אחרי הקידוש לפני המוציא. ויש שנהגו אחרי המוציא לפני האוכל, ויש שנהגו אחרי האוכל לפני ברכת המזון. והטוב ביותר – לאכול את הפירות אחר ברכת המזון ולא אחר הקידוש כדי שיאכל בתיאבון בארוחה, ולא תוך הסעודה כדי לא להיכנס לספק ברכות לפניהם ואחריהם. ואין בזה חשש של ברכה שאינה צריכה, מכיון שצריך להרבות בברכות בשבת.
איסור אכילה ושתייה לפני קידוש הלילה
פ. אין לאכול או לשתות [אפילו אכילה מועטה ואפילו שתיית מים] בערב שבת החל מזמן השקיעה ועד אחר הקידוש. והמקבל שבת (אחר פלג המנחה) – אסור באכילה ושתייה מרגע שקיבל עליו שבת (לענין אשה בהדלקת נרות – עיין לעיל פרק י"ד, סעי' י', ולענין גבר ב"לכה דודי" עיין פרק י"ד "זמן איסור מלאכה" סעי' כ"ה).
איסור אכילה ושתיה לפני קידוש היום
פא. חובה לקדש לפני שאוכל את סעודת שבת בבוקר. ודין זה משפיע על היתר אכילה ושתייה לפני התפילה בשבת, כדלהלן.
אכילה ושתיה קודם תפילה בחול
פב. בכל יום אין לאכול ולשתות קודם תפילת שחרית, חוץ מלשתות מים, אבל אֳכָלִים ומשקים לרפואה – מותר. והצמא והרעב או שאינו מרגיש טוב ואינו יכול לכוון לבו בתפילה אם לא יאכל – מותר כי הם בכלל החולים. ואם פסק רעבונו או צמאונו – אסור לו להמשיך לאכול או לשתות.
דרך האכילה קודם התפילה
פג. האוכל ושותה קודם התפילה מדין חולה יאכל בצנעא, ולא כאותם שיושבים רגל על רגל בגזוזטרא ושותים קפה עם חלב ועוגה, שכך לא מתנהג חולה שנצרך לבלוע כדור לרפואה וכיו"ב, שאינו בולעו לעיני הכל, אלא על יד הכיור ובצנעא.
אכילה ושתיה קודם תפילה בשבת
פד. אין לטעום אפילו מים לפני קידוש של יום כשם שאין לטעום לפני קידוש הלילה, אולם מותר לשתות מים בבוקר קודם תפילת שחרית, מפני שעדיין לא חלה עליו חובת קידוש של יום.
קידוש למי שאוכל קודם התפילה
פה. הנזקק לאכול לפני תפילת שחרית בשבת – נכנס למחלוקת אם יקדש לפני אכילתו או לא. ולהלכה: מוטב שימנע מאכילה ויסתפק בשתיה בלבד, ואם אינו יכול וחייב הוא לאכול- יאכל פחות מכזית שהוא שיעור אכילת עראי, ואינה בגדר סעודה, ויצא מידי הספק. אך גם אם צריך לאכול כזית ויותר – אעפ"כ לא יקדש לפני התפילה, ויאכל רק מיני מזונות אך לא לחם.
שתיה לחזן שנצטרד
פו. חזן שנצטרד תוך כדי תפילה באמצע חזרת הש"ץ, בשבת או ביום טוב – יכול לשתות מים או למצוץ סוכריה לפני הקידוש. ולעניין הברכה, אם שותה מים – אינו צריך לברך, ואם מוצץ סוכריה – יהרהר את הברכה בלבו.
קידוש קודם מוסף
פז. החיוב בקידוש הוא לאחר תפילת שחרית אף קודם שהתפלל מוסף. ומ"מ השומע קידוש לפני תפילת "מוסף" והתכוון לצאת ידי חובת קידוש, ואפילו אכל שיעור סעודה – צריך לקדש שוב אחרי תפילת "מוסף". אמנם יש אומרים שמותר לטעום לפני תפילת מוסף, ולמעשה סומכים על שיטה זו רק בשעת הדחק.
קידוש קודם מוסף – לא לכהן
פח. בקהילות שנוהגים לקדש לפני תפילת "מוסף", ראוי שכהן לא יקדש על היין, מפני שצריך לשאת כפיו. ואם שתה יותר מרביעית – לא ישא כפיו עד שיפוג יינו. וכאשר כהן נאלץ לקדש – ישתה מעט פחות מרביעית.
, קידוש לפני חצות היום –
קידוש קודם חצות יום
פט. אין להאריך בתפילת שבת עד אחרי חצות היום, לכן כאשר יש שמחה בבית הכנסת או בימי חג, כשמחת תורה – יש להשתדל לא להאריך, ולסיים תפילת "מוסף" לפני חצות היום, ולקדש ולאכול לפני חצות אחרי תפילת מוסף.
חיוב אשה וילד בקידוש היום
אכילת אשה לפני הקידוש ביום
צ. אשה הרגילה להתפלל תפילת "שחרית" בימות החול – מותר לה לשתות כוס תה או קפה בשבת לפני התפילה מבלי לקדש, מכיון שחיוב הקידוש חל עליה רק אחרי התפילה. אך אשה שאינה רגילה להתפלל שחרית בכל יום, חובת קידוש חלה עליה מיד בקומה, ועל כן אם תרצה לאכול לפני התפילה – חייבת לקדש ולאכול מיני מזונות כשיעור סעודה ורק אז תוכל לשתות ולאכול שאר מאכלים ומשקים.
קידוש לאשה
צא. אשה, שלעתים כאשר היא יכולה, מתפללת שחרית, ולעתים לא בין בחול ובין בשבת, בשבת שמתפללת – מותרת בשתייה ואכילה לפני התפילה בלא קידוש. ובשבת אחרת, בה איננה מתפללת שחרית – אסורה בשתייה ואכילה עד שתקדש.
אמירת ברכות השחר לאשה
צב. לכן, ראוי לכל אשה להקפיד לומר בכל יום לפחות את ברכות השחר ויהיה נחשב לעניין זה כאילו התפללה ותוכל לשתות לפני התפילה ביום השבת.
אשה בהוצאת יד"ח
צג. המתפלל מוקדם בשבת בבוקר וכשחוזר הביתה רוצה לעשות קידוש, ואשתו רגילה להתפלל כל שבת וטרם התפללה – אינו יכול להוציאה ידי חובתה, משום שעדיין לא חייבת בקידוש. ואם אינה רגילה בתפילה – חייבת לקדש מרגע שקמה ואינה יכולה לאכול דבר ואז הבעל יכול להוציאה יד"ח קידוש.
אכילת קטן לפני הקידוש ביום
צד. מותר לתת לקטן אוכל או שתיה לפני הקידוש בשבת, אך יש להזכיר לו שצריך להמתין לקידוש כדי להרגילו בדבר.
לא קידש בזמנו
שכח לקדש קודם סעודה
צה. מי ששכח לקדש בליל שבת ואכל בלי קידוש, ואפילו אכל סעודה גמורה – צריך לקדש מיד כשנזכר, אפילו אם נזכר מאוחר בלילה ולא ימתין לבוקר. ומרגע שנזכר אסור לו לאכול או לשתות שום דבר מאכל ומשקה עד שיקדש.
חיוב סעודה כשלא קידש קודם
צו. מי ששכח לקדש ואכל סעודת שבת – יש אומרים שאינו צריך לאכול שוב אחרי הקידוש ונחשב לו הקידוש אחרי הסעודה כקידוש במקום סעודה. ויש חולקים וסוברים שנחשב קידוש במקום סעודה רק אם הקידוש קדם לסעודה, וכן יש לנהוג. על כן, יאכל כזית פת או מזונות אחרי הקידוש.
לא קידש כלל בלילה
צז. החולה בליל שבת ולא יכל לקדש או שלא היו לו יין או חלות, או אפילו הזיד ולא קידש – חייב לקדש למחרת ביום השבת ולומר את כל סדר הקידוש מברכת "בורא פרי הגפן" עד "מקדש השבת", אך לא יאמר שלושה פסוקים של "ויכולו השמים והארץ" וכו'.
קידש בבין השמשות
צח. מי שלא קידש בלילה וגם במשך כל יום השבת, והגיע זמן "בין השמשות", שהוא ספק יום ספק לילה – יש אומרים שיקדש בברכה, מכיון שקידוש השבת מצוה מדאורייתא וממילא זה ספק דאורייתא שיש להחמיר. ויש אומרים שמכיון שקידש בתפילה – יצא ידי חובת קידוש היום דאורייתא וכעת זהו ספק דרבנן ולקולא. להלכה – יקדש על הכוס בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו וללא ברכת 'הגפן', ולא ישתה את היין עד לאחר ההבדלה.
קידש ולא סעד
צט. אדם שלא אכל פת בליל שבת אע"פ שקידש ושתה יין (והוי קידוש במקום סעודה), מ"מ צריך להשלים את סעודת הלילה למחרת ולאכול ביום ג' סעודות: שתים לפני חצות היום (אחת בבוקר ואחת לפני הצהרים) ואחת אחרי תפילת מנחה.
עדיפויות בקידוש
קידוש הלילה – שֵׁכָר או חלות?
ק. מי שאין לו יין כלל ואינו יכול להשיג יין לקידוש הלילה ויש לו חמר מדינה [בירה, קוניאק, ערק וכדו'] וחלות – יקדש בלילה על החלות, משום שבקידוש הלילה עדיף שיקדש על חלות מאשר על "חמר מדינה".
קידוש היום – שֵׁכָר או חלות?
קא. מי שאין לו יין לקידוש היום ויש לו שֵׁכָר [בירה, קוניאק, ערק וכדו'] וחלות – יקדש על "חמר מדינה", משום שבקידוש היום עדיף לקדש על "חמר מדינה". אמנם, גם כשמקדש על שֵׁכָר יקפיד לשתות כשיעור למרות שהוא חריף.
שֵׁכָר – הגדרת חמר מדינה
קב. חמר מדינה הוא משקה מְשַׁכֵּר או משקה שרגילים לכבד בו. ערק, קוניאק וכדו' – נחשבים חמר מדינה, אולם בקידוש יש לשתות שיעור מלא לוגמיו כדי לצאת ידי חובה. בירה לבנה – נחשבת חמר מדינה. קוקה קולה – נחשב כיום חמר מדינה. קפה או חלב – האשכנזים נהגו להקל, והספרדים לא נהגו להקל, ובשעת הדחק יש להקל. מיץ תפוזים סחוט [וכן שאר מיצים טבעיים וסחוטים] – בשעת הדחק יש להקל. מיץ ביתי – לא נחשב חמר מדינה.
כשיש לו רק רביעית יין
קג. מי שיש לו רביעית יין [1/4 הלוג – דהיינו כ-86 גרם] לקידוש הלילה והיום – יקדש על היין בלילה, משום שקידוש הלילה מצוה מן התורה, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ודרשו חז"ל: "זָכרהו על היין בכניסתו", דהיינו בלילה. וביום – יקדש על שֵׁכָר ואם אין לו יקדש על פת, משום שקידוש היום מדרבנן.
יין לקידוש היום או להבדלה
קד. אדם שרוצה לקדש קידוש היום וברשותו רביעית יין אחת ויש לו פת – יקדש על הפת (באופן שאין לו חמר מדינה) וישמור את היין להבדלה, משום שביום יכול לקדש על הפת, ובהבדלה, אינו יכול לעשות על הפת.
יין ושכר – קידוש והבדלה
קה. מי שיש לו רביעית יין ורביעית משקה חמר מדינה, כגון: בירה וכדו', לקידוש ולהבדלה [בין לקידוש הלילה ובין לקידוש היום] – יקדש על היין ויבדיל על הבירה.
מי שקשה לו לשתות יין
קו. אדם שקשה לו ולבני ביתו לשתות יין – יקדש על מיץ ענבים, ואם קשה לו לשתות מיץ ענבים – יקדש על החלות.
עני שאין ידו משגת לקנות כל צרכי שבת
כשאינו יכול לקנות יין ופת
קז. מי שאין לו כסף לקנות כל צרכי שבת – יקנה פת ומאכל נוסף, אף שלא ישאר לו כסף לקנות יין, משום שחייב לאכול פת בסעודת הלילה ובסעודת היום, וגם אין קידוש אלא במקום סעודה, ויקדש על הפת.
יין או מאכל נוסף
קח. מי שיש לו פת ומאכל נוסף וכסף כדי לקנות או עוד מאכל או יין לקידוש – יקנה יין לקידוש ולא עוד מאכל.
יין או לחם משנה
קט. מי שיש לו כסף כדי לקנות יין לקידוש או פת נוספת ללחם משנה – יקנה יין לקידוש ולא פת נוספת ללחם משנה.
סדר הקידוש על הפת
קי. המקדש על הפת – נוטל ידיו, ואומר: "ויכולו השמים והארץ" וכו', מגלה את הפת, מניח את שתי ידיו עליהם, מברך "המוציא" וברכת הקידוש עד "מקדש השבת", אחר כך בוצע ואוכל.
ברכה אחרונה על יין הקידוש
ברכה אחרונה על יין הקידוש
קיא. נחלקו הפוסקים אם ברכת המזון פוטרת ברכה אחרונה על היין של כוס קידוש, יש אומרים שפוטרת, ויש אומרים שאם אפשר – יהדר לברך אחר ברכת המזון שוב על היין ויברך לאחריו ברכה אחרונה לפטור את הכוס קידוש, אולם אין נוהגים כן.
קיב. לגבי המנהג לקדש בליל שבת בבית הכנסת – ראה להלן בהלכות תפילות שבת (פרק כ"ה סעיפים פ"א-פ"ב).
