חפשו כאן מילה או מונח הלכתי למצוא במאגר ההלכות שתחתית הדף...

אמונת חכמים

מחג הסוכות ניתן ללמוד רבות אודות אמונת חכמים. הנה בתורה (ויקרא כ״ג, מ׳) כתוב: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל". לא כתוב במפורש מהם המינים הללו. לא מוזכר כאן האתרוג, ואף לא ההדס, וכן לא מבואר שערבי הנחל הינם הערבות שלנו ולא עץ הצפצפה. גם מצוות ניסוך המים ושמחת בית השואבה אינן מוזכרות בתורה. הכל נובע מפירושי חז״ל על הפסוק. מכאן בא האדם לידי אמונת חכמים.

יש להבין את עניין שמחת בית השואבה. נראה כאילו שמחה זו מיועדת רק לרבנים ולתלמידי חכמים. טוענים בני העם הפשוטים: זהו חג לרבנים! הם אלו שפסקו ש״פרי עץ הדר" הוא אתרוג, "ענף עץ עבות" הוא הדס ו״כפות תמרים" הוא לולב, והם אלו שרוקדים בשמחת בית השואבה. אם כן, מה ל״עמך" בשמחה זו?

ואכן הרמב״ם פוסק שרק הנשיאים, זקנים ואנשי מעשה רוקדים בשמחת בית השואבה, והעם הפשוט – כולל נשים וטף, באים רק לראות ולשמוע (הלכות לולב פ״ח הל׳ י"ג-ט״ו):

"והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה, ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שיר ותשבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע".

משתמע מכאן, לכאורה שיש לנו ח״ו שני מחנות, יש ה״רבנים" ויש לא-רבנים", והרי (דברים ל״ג, ג׳): "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״ – התורה היא ירושה לכלל עם ישראל!

עוד קשה: רבן שמעון בן גמליאל היה לוקח שמונה אבוקות ועושה להטוטים, זורק אבוקה ומקבל אבוקה, ואין נוגעות זו בזו (סוכה נ״ג ע״א). צריך להבין: מה פשר המשחק היפה הזה? אפשר להביא להטוטן מוכשר יותר, שיעשה להטוטים יפים יותר מאשר אלו של רבן שמעון בן גמליאל, גם בלפידים וגם בריקוד!

אולם רשב״ג בא לומר לעם ישראל: אתם טועים בחושבכם שחג הסוכות הוא חג רק לרבנים. חג הסוכות בא לאחד את הרבנים עם כלל עם ישראל, את לומדי התורה עם כלל העם. והדוגמה הנאה והטובה ביותר, היא חיבור האתרוג לערבה.

המדרשים חלוקים ביניהם. יש אומרים (פיוט לסוכות, מחזור ספרד) שההדס כנגד שלושת האבות, הערבה כנגד משה רבינו ואהרן, הלולב כנגד יוסף והאתרוג כנגד דוד המלך. אבל במדרש (ויקרא רבה ל׳, י״ב) כתוב אחרת: "'פרי עץ הדר' – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. 'כפות תמרים׳ – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בה ריח, כך עם ישראל יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. ׳וענף עץ עבות׳ – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ׳וערבי נחל׳ – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב״ה עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב״ה: יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו".

אכן, יש בעם ישראל צדיקים ויש למדנים, יש אנשי מעשה ויש אנשים שהם בבחינת ״ערבה״ – אנשים פשוטים. התורה אמרה לאגוד את כולם יחד.

המעניין הוא, שלפי הפשט (משנ״ב תרנ״א ס״ק י״ב), לוקחים שלושה הדסים מצד ימין של הלולב ושתי ערבות מצד שמאל של הלולב, ויש נוהגים אחרת (מג״א תרנ״א סק״ד בשם האר״י). הספרדים, וכן האשכנזים הנוהגים כדעת האר״י הקדוש, לוקחים הדס מצד ימין והדס מצד שמאל והדס מעל השדרה – נוטה לימין, וערבה מימין וערבה משמאל. אך לפי כל הדעות, מצד שמאל של הלולב יש ערבה, והאתרוג ביד שמאל. יוצא שלפי כל הדעות הערבה סמוכה לאתרוג, דהיינו: המין השפל ביותר קרוב ביותר למין המהודר ביותר. ולהלכה, אם אדם אינו מחבר את האתרוג עם הערבה – אין הוא יוצא ידי חובה כדבעי. האתרוג אינו יכול להיות בודד. האתרוג הוא לא 'הדר׳ אם הוא אינו מחובר לערבה.

במהלך החג אנו עוסקים הרבה בערבה. כל בוקר אדם פותח את הלולב שלו ובודק את מצב הערבה, אם יבשה היא או נבולה, אם יש צורך להחליף אותה. ללולב, להדס ולאתרוג אין הוא דואג כל כך, מעבר להבטה בהם מידי פעם. כל מעייניו של האדם בחג הוא בערבה.

כאשר בא יום הושענא רבה, דואג האדם שיהיו לו חמישה בדים של ערבה. אחרי שבמשך כל ימי החג התחברה הערבה לאתרוג, הרי היא כבר עלתה דרגה. ״במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות ל״ד ע״ב, סנהדרין צ״ט ע״א, זוהר ח״א ל״ט ע״א, קכ״ט ע״א). הערבה עלתה דרגה, וכבר היא חשובה יותר מצדיקים גמורים. לכן אנו עסוקים בה כל הזמן. וכבר נרמז דבר זה בפסוק (תהילים ס״ח, ה'): ״סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו״ – השמחה לפני הקב״ה היא עם ישראל הנמשלים לערבות.

רשב״ג לוקח את האבוקות, זורק אחת ומוריד אחת, זורק אחת ומוריד אחת, כאומר ל״עמך": רבותיי, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות פ״א ט״א), וכן הלאה עד אלי. יש המשכיות, ללא הפסקה. אני איני מחדש לכם את התורה, אלא אני מביא לכם דברי חז״ל, ומביא לכם את מה שמשה רבינו תיקן. אני מעביר אליכם את הדברים האלה בשרשרת בלי הפסקה.

בשמחת בית השואבה היו שואבים רוח הקודש. יונה הנביא, שהיה אדם פשוט, קיבל רוח הקודש בשמחת בית השואבה (עיין ירושלמי סוכה פ״ה ה״א).

ה״ערוך לנר", בפירושו על מסכת סוכה (מ״ה ע״א ד״ה מקיפין), מסביר באריכות את עניין הושענא רבה. במקדש היו עושים מזה עסק גדול, אך לנו קשה להבין את עניינו של יום זה. היסוד הוא "פתקה טובה". יש חתימה חיצונית ויש חתימה פנימית. המעלה של הושענא רבה היא משהו פנימי – אמונת חכמים.

error: אזהרה:© תוכן האתר מוגן בזכויות יוצרים