קירוב רחוקים

"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְהֹוָה וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:" (דברים, ל"א, כ"ז)

משה רבינו מוכיח את ישראל בטיעון של קל-וחומר (והוא אחד מעשרה לימודי קל-וחומר שכתובים בתורה): אם בחיי ממרים הייתם – על אחת כמה וכמה אחרי מותי.

על קל-וחומר זה של משה רבינו הקשה גאון עוזנו מרן החיד״א בספרו ׳פתח עיניים׳, וכן הקשה גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים זיע״א, בספרו ׳בן יהוידע׳: הגמרא (סנהדרין דף ל״ז ע״א. וב״מ דף פ״ה ע״א) מספרת כי בשכונתו של רבי זירא היו גרים בריונים. רבי זירא היה מקרב אותם שיחזרו בתשובה, וחכמים הקפידו עליו. כשנפטר רבי זירא אמרו הבריונים: עד עכשיו ׳חריכא קטין שקיה׳ (כינוי לרבי זירא) היה מתפלל ומבקש עלינו רחמים, עכשיו מי יבקש עלינו רחמים? הרהרו בליבם ועשו תשובה.

לאור סיפור זה, יש להקשות על הקל-וחומר של משה רבינו: אדרבה, לאחר מותו ייטיבו ישראל את דרכיהם, כי ידעו שאין להם על מי להישען, וכבר אין מי שיבקש עליהם רחמים כמשה רבינו!

אלא ההבדל בין שני המקרים הוא, שבמקרה של רבי זירא – הרהרו הפושעים תשובה בליבם כאשר הוא נפטר, וזאת משום שקרבתו של רבי זירא אליהםב בחייו פעלה והשפיעה עליהם. ומשום כך, כאשר הוא נפטר, ידעו הפושעים שאין מי שיתפלל עליהם, שהלא שאר החכמים פרשו מרבי זירא, ואם כן לא נותר לפושעים על מי להישען אלא על הקב״ה. אבל דורו של משה רבינו ידע כי "זרח השמש ובא השמש" (קהלת א׳, ה׳), יהושע תלמידו ומשרתו ינהיג את ישראל. ידע משה שיהושע הוא מנהיג נאמן, וימשיך גם הוא – כרבו, להמליץ טוב בעד ישראל. אם כן, יימנעו ישראל לעשות תשובה, כי ידעו שיש מי שמגן עליהם. על כך אמר משה ולמד בדרך של קל-וחומר, שאחרי מותו ישחיתו ישראל יותר.

וישנו הבדל נוסף. שכניו של רבי זירא היו אמנם, פריצים ובורים המתעלמים מן התורה. אך כאשר אירע להם דבר כואב או מעציב היו צועקים גם הם, ככל בית ישראל, "שמע ישראל"!. על אנשים כאלו משפיעה מאוד פטירת רבי זירא. אך דור המדבר – עליהם נאמר: "ממרים הייתם עם ה׳". למרות שידעו את ה׳, ואף ראו את יד ה׳, את ניסיו ואת נפלאותיו, עם זאת לא השכילו לילך בדרכי ה׳ ובתורתו. הרי שהם בגדר ׳פריצים׳, אך לא ׳בורים׳.

בהקשר להבדל בין פריצים לבורים, זכורני כי פעם הייתי בחו״ל ונסענו באחת הערים, והגיע זמן מנחה וביקשנו מהנהג שיביא אותנו לבית הכנסת. אותו נהג היה כושי ותרגמו לו שאנחנו צריכים להגיע ל״סינגוג" (בית כנסת באנגלית). הנהג שלא ידע להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור, הביא אותנו לבית כנסת של רפורמים. כשרציתי להיכנס לשם ראיתי מבחוץ שההיכל לא היה במזרח, אין קדושה ואפילו ריח של קדושה אין בו, וע״כ אמרתי לנוסעים שנתפלל בחוץ. אך היו חסרים לנו שני אנשים להשלמת המניין. והנה, יוצא אלינו הרב הרפורמי והשמש שלו, וביקשו להצטרף למניין. אמרתי לקהל שעדין אין אנו יכולים להתפלל כיון שאנחנו רק תשעה וחסר לנו אחד. הרב הרפורמי פנה אלי, ואמר: "סליחה אדוני, אם אתה חושב שהרפורמים יהודים, יש לך מניין. ואם הרפורמים אינם יהודים ואינם מצטרפים למניין אז חסר לך שניים!". אמרתי לו: "הרפורמים לא מצטרפים למניין, אבל השמש שלך מצטרף למניין, כי אתה ממרה את פי ה׳ באופן אידיאולוגי, אבל השמש רק ממלא את תפקידו בכזה מקום עבור המשכורת שהוא מקבל מדי חודש. אבל אתה גרוע ממנו ואותך אי אפשר לצרף למניין".

ואכן פעמים אדם עושה עבירה בלי הבנה, וגם כשחוזר בתשובה הוא חוזר בלי הבנה, ובשמים מקבלים את תשובתו. אבל אם עושה את העוון ברשעות וחוזר בתמימות, אלו דברים בטלים ומבוטלים.

ואף על פי שישראל הם ממרים, אומר להם משה רבינו (ל״א, י״ט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". במילים אחרות, אף שמשה עתיד למות, הרי שהתורה שהוא נותן לישראל תהיה קיימת לעד. היא תעיד בישראל ותדריך אותם לילך בדרך היראה.

[אגב, במעשה זה של רבי זירא יש לברר: מדוע, באמת, הקפידו החכמים? הרי לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ורבי זירא הרי רצה להחזירם למוטב!. צריך לומר, שחכמים הקפידו על עצם ישיבתו של רבי זירא בשכנותם של אותם בריונים. כבר כתב הרמב״ם בהלכות דעות (פ״ו ה״א): ״לפיכך צריך להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם". חכמים חשבו שאין זה מתאים לצדיק בעל ניסים, שנכנס לכבשן האש ויצא (ב"מ פ"ה ע"א), שיגור בסביבה זאת. ועוד חשבו, שיש לקרב רחוקים כאלו שהם אנשים מן השורה, אך לא בריונים ופריצים. ואף על פי שחלקו חכמים על רבי זירא, עם כל זה רק "קפדי רבנן" – ולא יותר מכך. ומכל מקום, דווקא לאחר פטירתו עשו השכנים הבריונים הפריצים תשובה, ונימוקם עימם].