חפשו כאן מילה או מונח הלכתי למצוא במאגר ההלכות שתחתית הדף...

אמתי האדם נידון

המשנה במסכת ראש השנה (דף ט"ז ע"א) אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת (היא חג השבועות) – על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים ל"ג): "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", ובחג (הסוכות) נידונין על המים".

ובגמרא שם: "דתניא, הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו: בפסה על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג (הסוכות) נידונין על המים. ואדם נידון בראש השנה, וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב, ז' י"ח): "ותפקדנו לבקרים". רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (שם, שם): "לרגעים תבחננו"'.

חכמינו ז"ל נחלקו מתי אדם נידון, כיון שהתורה לא קבעה את יום הדין. הקב"ה קרא לראש השנה "יום זכרון", ולא קרא לו "יום הדין", כדי שלא יאמר אדם אחטא ואשוב בתשובה בערב ראש השנה. ואולי בגלל סיבה אחרת. לכן יש מחלוקת בין החכמים מתי אדם נידון. יש אומרים שיום הדין הוא יום אחד בשנה, ויש אומרים שבכל יום אדם נידון, ויש אומרים בכל שעה.

אנו סוברים שכל הדעות בעניין זה אמת, שהרי אנו מתפללים לגזירות טובות בראש השנה וביום כיפור, כיון שאנו יודעים שגזר דין נכתב בראש השנה ונחתם ביום כיפור. וכמו כן אנו מתפללים בכל יום על פרנסה וכדו', כיון שאנו סוברים כרב יוסי שאדם נידון בכל יום. ואפילו על אדם שחלה ונראה שנגזרה עליו ח"ו גזירה רעה אנו מתפללים, כי אנו יודעים שאפשר לבטל גזירה רעה בתפילה בכוונה מיוחדת, או בתפילת ציבור, "דאמר רבי יצחק: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין אחר גזר דין" (שם).

לאור דברים אלו, אפשר יהיה לענות על השאלה: כיצד אומרים חז"ל שאנו נידונים על המים בחג הסוכות, או על פירות האילן בחג השבועות וכדו'? והלוא כבר בראש השנה נקבע אם יהיו גשמים ופירות טובים?!

הסיבה לכך היא, שהדין שנידונים בראש השנה וביום כיפור אינו סופי. אפשר שיגזור ה' על האדם גזירות טובות בראש השנה, ורק אחר כך ייקבע כיצד לממש את הטוב הזה: בסוכות יוחלט שהטוב יהיה על ידי מים, ובשבועות ייקבע שהטוב הזה יהיה גם על ידי פירות טובים (ועיין תויו"ט פ"א משנה ב' שתירצו כי בראש השנה הדין הוא על כל אדם ואדם "כבני מרון", ואילו בחגים נידון כלל האומה).

וכן משמע מהפסוק (דברים י"א, י"ב): "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה מיד, עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". משמע מפסוק זה שהדין הוא לא רק בראש השנה. ואכן, על פסוק זה אומרת הגמרא (שם י"ז ע"ב): ’"עיני ה' אלוקיך בה – עתים לטובה ועתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן. להוסיף עליהן – אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה; אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה, ופסקו עליהן גשמים מרובין. לסוף חזרו בהן, לפחות מהן – אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה; אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן".

חז"ל מלמדים אותנו כי יסוד הדין הוא בראש השנה וביום כיפור, וקשה לשנות את מה שנכתב ונחתם בימים אלו; אך שערי תפילה ותשובה לא ננעלו, ואפשר להפוך את הכל לטובה בכל שעה ושעה על ידי מעשי האדם.

מחמת חשיבותו של ראש השנה, נצטוינו לומר ביום זה "מלכויות, זכרונות ושופרות", וכן לתקוע בשופר, כדי שיעלה זכרונינו לטובה ונצא זכאים בדין. וכדברי הגמרא (שם, דף ס"ז ע"א): "תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא; מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחגי כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות

ימלכיות' – כדי שתמליכוני עליכם; 'זכרונות" – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה; ובמה? בשופר. אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל?, אמר הקב"ה "תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם לפני".

וכיצד זכרון התרועה או תקיעתנו בשופר מועילים לנו ביום הדין?

לשם כך צריך להתבונן ולראות בשאר הדוגמאות שהביאה הגמרא לעיל: עומר, שתי הלחם, ביכורים וניסוך היין – שהקרבתם אנו מתברכים. הרי העומר, הוא בסך הכל קומץ של שעורים שאנו מקריבים לפני ה' על המזבח, ובזכותו ה' מברך ריבי רבבות שונות של חיטים, שעורים ותבואות שונות. ברור הוא שלא חסר להק את קובץ השעורים או את מעט מים שאנו מנסכים על גבי המזבח, שהרי מי שמוריד לנו שפע של גשמי ברכה בכל מקום אינו חסר את אותו ליטר מים. הקב"ה שמצמיח חציר לבהמות ופירות וירקות לאדם בשפע גדול ובכל מקום בעולם, אינו צריך לעצמו את הביכורים, ובאמת הם ניתנים בסופו של דבר לכהן. ה' רוצה את ההתעוררות שלנו, "אתערותא דלתתא". אם נביא את המים והביכורים בשמחה ובהתלהבות לעשות רצון ה' לריח ניחוח לפניו – הוא ישפיע עלינו שפע רב.

כך גם בראש השנה. קבלת מלכות ה' על ידינו, על ידי בני האדם המוגבלים וקצרי הימים, היא כאין וכאפס לעומת מלכותו האמיתית של ה' על עולם ומלואו. מלכות על אלפי אלפים ורוב רבי רבבות של יצורי תבל, מלכות על היקום כולו, על השמים שמי השמים וכל צבאם, על הארץ וכל אשר עליה. אבל ה' רוצה "שתמליכוני עליכם", הוא רוצה להימלך על ידינו, ב"אתערותא דלתתא", ודרך זה תתגלה מלכותו על כל יצורי תבל.

כיצד אומרים את המלכויות? כיצד אנו ממליכים אותו על רמ"ח איברינו ושס"ה גידינו? מהי הדרך להכיר את אלהותו יתברך, שהוא מלך ושמלכותו בכל משלה?. בשופר! וכדברי הגמרא (שם): "אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה; ובמה? בשופר".

לכן כשהרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) מביא את מצוות השופר אין הוא מסתפק בפרטי הדינים ללא טעם, כגזירת הכתוב, אלא ממשיך ומבאר את הטעם שיש בשופר: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה וכו'".

חשיבות המלכת ה' בשופר. אומר רש"י שמי שלא אמר את פסוקי "מלכויות, זכרונות ושופרות" בתפילת מוסף של ראש השנה, לא יצא ידי חובת מצוות עשה דאורייתא של "זכרון תרועה". לכן המנהג הוא שכל הציבור אומר יחד בקול רם ובהתעוררות הנפש את המילים: ”וידע כל פעול כי אתה פעלתו. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו. ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

זאת עיקר העבורה שלנו בראש השנה: לקבל מלכותו עלינו, כמו יצחק אבינו עליו השלום. וה' ביום זה זוכר זכויותיו של יצחק אבינו ע"ה, וגוזר עלינו גזירות טובות. בשעת שמיעת תקיעות השופר אנו מרגישים עצמנו "כאילו עקדנו עצמנו לפניו" על גבי המזבח (ואולי זה עיקר המצוה). גם את אברהם אנו מזכירים כאן – ”עקידת יצחק בן אברהם" – כי גם את מידתו של אברהם אנו צריכים לסגל לעצמנו: דביקותו בשמירת מצוות ה' הקשות ללא כל התחמקות. "עין במר בוכה ולב שמח". אברהם כבש את רחמיו לעשות רצון ה', ואף אנו מקוים שה' יכבוש כעסו עלינו, כפי שאנו אומרים בתפילה: "ריבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עמנו ה' אלהינו במידת החסד ובמידת הרחמים, ותיכנס לנו לפנים משורת הדין, ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומארצך ומנחלתך".

בהתעוררות זו אדם מזכיר את עצמו לפני ה' כדי שלא ייזכרו לך עוונות ופשעים. אנו ממליכים את ה' עלינו ומקבלים עלינו לקיים את כל מצוותיו באהבה, ואז יבוא זכרוננו לפניו לטובה ולברכה.

error: אזהרה:© תוכן האתר מוגן בזכויות יוצרים