חפשו כאן מילה או מונח הלכתי למצוא במאגר ההלכות שתחתית הדף...

אחריות החינוך

"כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי" (פרק מ"ד, פס' ל"ד)

דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, היה מדגיש את המוסר הגדול שיש בפסוק זה. כאשר יעלה אדם לשמים הוא יצטרך לתת דין וחשבון מפורט כיצד דאג לחינוך ילדיו. הילדים הם פיקדון שהקב"ה הפקיד בידינו, כדי שהעולם יוכל להמשיך ולהתקיים כרצונו, על פי חוקיו, משפטיו ותורותיו. ישאלו את האדם: באיזה תלמוד תורה או באיזה ישיבה למדו ילדיך? כמה עקבת אחרי ההתקדמות שלהם? כמה השקעת בהם כדי שיוכלו להתקדם ולגדול כתלמידי חכמים? יהיה מי שיענה שהוא שלח את ילדיו ללמוד בבית ספר חילוני, משום שבית הספר קרוב לבית, או בגלל ששכר הלימוד שם נמוך יותר… אוי לה  לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה!

זהו שכתוב: "כי איך אעלה אל אבי" – היינו לאבינו שבשמים לאחר 120 שנה, "והנער איננו איתי" – אם החינוך שקיבל הנער איננו על טהרת לימוד התורה ויראת שמים? איך לא יתבייש מהטענות והתשובות שלו?

ומכאן אנו אומרים שהילד צריך להתחנך וללכת בדרכי אבותיו, ולשם כך צריך האבא להרגיל את בנו להגיע לבית הכנסת, ולמרות שהבן לא יושב כל הזמן על הכסא אלא יוצא מידי פעם להתאוור ולשחק – לית לן בה, כי עצם ההרגל לבוא לבית הכנסת ולראות את המתפללים בתפילתם משאיר רושם עמוק וחיובי בילד.

כשמשה רבינו מתייצב לפני פרעה ומצווה אותו לשלוח את עם ישראל, ומאיים עליו במכת ארבה, אומרים עבדי פרעה לפרעה (שמות י' ז'): "עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים", הוא קורא למשה ולאהרן ואומר להם (שם ט'): "לכו עבדו את ה' אלהיכם מי ומי בהולכים", ועל זה עונה לו משה רבינו "בנערינו ובזקננו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך כי חג ה' לנו". אך פרעה מתנגד ואומר למשה רבינו: לשם מה אתם צריכים לקחת את הטף להקריב קרבן (שם י"א): "לא כן, לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתה מבקשים. ויגרש אותם מאת פני פרעה".

ביאור הוויכוח ביניהם הוא בתפיסה האמיתית של חינוך הילדים. משה רבינו אומר לפרעה שהילדים ילכו עם הזקנים, כי הם צריכים ללמוד מהם את דרכי עבודת ה', את עבודת הקרבנות, את קיום המצוות, ובלי הנערים – לא נלך, כי אין שום תועלת בעבודת ה' אם לא ילמדו אותה לדורות הבאים.

גם בפרשת הקהל נדרשו הנשים להגיע. ושואלים: אם הנשים תגענה, מה ייעשה עם הטף שנשאר בבית ללא השגחה? אלא אדרבה – הילדים הקטנים היו מגיעים עם אמותיהם ומתחנכים בראיית המעמד הנורא של "הקהל".

פעם הייתי בחו"ל והתפללתי  באחד מבתי הכנסת שם, והנה אני רואה שבליל שבת לא הגיע ולו ילד אחד לבית הכנסת. כשעמדתי לדרוש אמרתי להם: "איזה חושך שורר בבית הכנסת הזה". כששמע הרב את דברי אמר לי: כבודו רוצה שאני אדליק עוד כמה אורות? צעקתי עליו "שבת היום!" ובוודאי שלא לזה התכוונתי חלילה. והמשכתי ואמרתי "רבותי, אני רואה חושך נורא!". קם אחד המתפללים ואמר לי שהוא רופא עיניים, ואם ברצוני שהוא יבדוק את עיניי. אמרתי להם: "יש כאן חושך נורא כיוון שאין כאן אפילו ילד אחד בבית הכנסת!". ודברתי על חשיבות חינוך הילדים ושיש לדאוג להביאם לבית הכנסת, וזו הערובה להמשך קיום הקהילה גם בדורות הבאים.

החינוך מקטנות הוא שורשי ויסודי, ולכן טעות ללמד ילד קטן שרק התחיל לדבר שיאמר "אבא" או "אמא" או שמות האחים בבית וכדו', אלא צריך מיד ללמדו לומר: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", וכך מחנכים אותו בדברי תורה כבר בעת פתיחת פיו, ומעלה זו היא חשובה עד למאד ותניב פירות ופירי פירות יפים וחשובים.

וכן אמרו חז"ל בסוכה (מ"ב ע"א) על קטן שיודע לדבר, שחייב אביו ללמדו תורה. וממשיכה הגמרא ושואלת: "תורה מאי היא? אמר רב המנונא: 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב".

error: אזהרה:© תוכן האתר מוגן בזכויות יוצרים