פרק ב – נטילת ידיים – מי שלא נטל

מי שלא נטל

א. אסור ליטול ידיו מאדם שלא נטל ידיו, מאשה נידה, מגוי או מגויה.

ב. מי שנגע באוכל או במשקה קודם שנטל ידיו שחרית או קודם שנטל ידיו אחרי שיצא מבית הכסא – הרי הוא מטמאם. ולכן: משקים שנטמאו – יישפכו, מאכלים שנטמאו – ינקם היטב ויערה עליהם מים ג' פעמים, ופירות קשים – יקלפם. וקילוף מועיל לכל מאכל במקום עירוי מים.

ג. קודם שנוטל ידיו לא יגע בפה, באף, באוזן או בעין אפילו כשהם סגורים. ואם מרגיש צורך לגרד שם – יכול לחכך ע"י בגד וכדו'. ואם רוצה לשאוף טבק או לעשן – יטול ידיו לפני כן. ואיסור זה הוא אפילו אם אינו מכניס ידו לתוכם אלא רק מעביר ידו עליהם, כיון שהרוח רעה גורמת נזק לכל נקב שבגוף.

ד. כל הדינים הנ"ל הם דווקא במי שישן בלילה שינה שלאחריה צריך ליטול ידיו ולברך, אך אם ישן ביום או אחר חצות במקום שאינו מברך – אין צריך להזהר בכל זה.

ה. אם נגע בבגד או בכלי קודם שנטל ידיו – אין רוח רעה שורה עליהם, כיון שרוח רעה שורה רק בדבר מאכל או משקה שראויים לאכילה, או בגוף האדם. ואף על פי כן – לא ילבש בגדיו, ואפילו גרביים, קודם הנטילה. ואם מוכרח ללבשם כגון בימי החורף וכדו' – ישפשף תחילה את ידיו במטפחת או בבד אחר. ואם יכול – ילבשם בעזרת מטפחת או בד.

ו. אסור לגעת בגיגית שיכר קודם נטילת ידיים, כיון שמשמוש הידיים מפסיד השיכר.

ז. מי שהוא חולה או זקן או מי שאין לו מים, שהתעורר בלילה ורוצה לשתות מים או רפואה, ואינו יכול לקום ליטול ידיו – ישפשף ידיו במגבת וישתה. ויכול לשפשף ידיו במגבונים לחים וכדו'. ולא יברך על השפשוף, אך על השתייה – מברך.