חפשו כאן מילה או מונח הלכתי למצוא במאגר ההלכות שתחתית הדף...

הלכות יום כיפור – דברים האסורים ביום כיפור – חולים מעוברות ויולדות

חולים, מעוברות, יולדות

ס. כללי – חולים שיש בהם חשש סכנה, או שהצום עלול להביא אותם לחשש סכנה מאכילים אותם כרגיל או במנות קטנות "לשיעורים". ויתבארו דיניהם לקמן (כללים למעוברת, מיניקה, חולה בסי' תריז, תריח). ועדיף להאכיל חולה לשיעורים מאשר לחברו לאינפוזיה ביום הכיפורים אלא אם כן מחובר כבר מערב יום הכיפורים.

סא. מעוברת תתענה את כל הצום כמו כל אדם, בין אם היא בתחילת ההריון ובין אם לקראת סופו, אלא אם כן יש סכנה לה או לעובר וכמו שיתבאר להלן.

סב. מיניקה תתענה את כל הצום כמו כל אדם, אלא אם כן יש סכנה בדבר. ומיד אחר הלידה יש לה דינים מיוחדים דיני "יולדת", וכמו שיתבאר להלן.

סג. כשיש סכנת ולד הרי זה כמו סכנת נפשות של כל אדם לגבי אכילה או חילול שבת ויום הכיפורים.

סד. מותר לחלל שבת ויום הכיפורים על מי שיש בו סכנה, בין לצורך אכילתם ובין לצרכים אחרים שלהם.

סה. לשם יחוד קודם אכילה – חולה שצריך לאכול ע"פ רופא, ורוצה להתחסד שלא לאכול, עובר על מצוות "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" (דברים ד טו) ועליו נאמר: "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש". (בראשית ט ה – כה"ח תריח ס"ק יג. וכתבו אחרונים שהוא מקיים מצווה באכילה כמו שאחרים מקיימים מצווה בתענית). ויאמר קודם האכילה: "לשם יחוד וכו' הריני בא לקיים מ"ע דאורייתא של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" וכמו שפירשו חז"ל על הגוף, והריני אוכל ביום הכיפורים לפי השיעורים שתקנו חז"ל לעשות נחת רוח ליוצרנו וכו'".

סו. מעוברת – שהריחה איזה מאכל ומתאווה לו הרי היא והילד עלולים להיות בסכנה לכן אם אמרה "צריכה אני לאכול" לוחשין לה באזנה "היום יום כיפור" ולפעמים מתיישבת דעתה בכך. ואם אפשר יוסיפו ויאמרו לה, כי אם תתישב בדעתה יהיה לה ילד "ירא שמים" ואם חוששים שתחמיר על עצמה ותבוא לידי סכנה לא יאמרו לה. (שו"ע תריז סע' ב. כה"ח תריח ס"ק ט ומשנ"ב ס"ק ד).

סז. אם לא נתיישבה דעתה, מאכילין אותה לאט לאט; מתחילה נותנים לה לטעום מעט רוטב וכדומה, כי לפעמים בטיפה אחת מתיישבת דעתה. ואם לאו, נותנין לה לאכול "לשיעורים" ואם עדיין לא נתיישבה דעתה, נותנין לה לאכול כרגיל. (שו"ע תריז סע' ב. תריח סע' ז ואחרונים עליו).

סח. מעוברת שהריחה מאכל ונשתנו פניה אף על פי שאינה אומרת כלום, מאכילים אותה מיד "לשיעורים" בלי ללחוש לה. ויש שמצריכים לחישה, והכל לפי העניין. (שו"ע תריז סע' ב. כה"ח שם ס"ק ה, ו).

סט. יש אומרים שמעוברת היא אפילו תוך ארבעים יום מתחילת ההריון. (כה"ח שם ס"ק ד).

ע. אחר שנתיישבה דעתה אסור להאכילה אפילו פחות מהשיעור. (כה"ח שם ס"ק טו ומשנ"ב ס"ק ז).

עא. איש או אשה שאינה מעוברת שהריחו אוכל והשתנו פניהם – מיד יפלטו רוק בפיהם – והדינים דלעיל חלים גם עליהם ועיין לקמן בדיני חולה על מי שנשתנו פניו. (כתובות סא ב. כה"ח שם ס"ק טוב).

עב. יולדת – שיושבת על המשבר ביום כיפור ועדיין לא ילדה אינה מתענה. (עיין כה"ח שם ס"ק חי ומשנ"ב ס"ק ט י).

עג. יולדת שילדה בליל ח' תשרי לא תצום ביום כיפור. כיוון שזה נקרא תוך ג' ימים ללידתה. ודבר זה אינו נתון לשיקול דעת, אלא כל יולדת שילדה אחרי ליל ח' לא תצום ביום כיפורים ותאכל פחות מהשיעור כנזכר לעיל ואם קשה לה תאכל כרגיל. (שו"ע שם סע' ד. כה"ח שם ס"ק יט).

עד. יולדת שילדה בין ד' תשרי לז' בתשרי אחרי הצהריים צריכה לצום. ואם היא מרגישה צורך לאכול ואמרה "צריכה אני" – צריכה לאכול, אפילו רופא אומר שאינה צריכה. ואוכלת "לשיעורים" כנ"ל, אלא אם כן אמרה שהיא חלשה (שו"ע שם. כה"ח ס"ק כ ומשנ"ב ס"ק יג יד).

עה. יולדת שילדה בין ד' תשרי לז' בתשרי אחרי הצהריים ואינה יודעת אם היא צריכה לאכול או לא – צריכה לאכול. וטוב שתאכל "לשיעורים". (מ"ב שם ס"ק יא).

עו. אם ילדה לפני ד' תשרי אפילו ביום ג' תשרי אחרי הצהריים ולפני כן הרי היא כשאר כל אדם ואם אמרה "צריכה אני" בגלל הלידה – לא אוכלת. ואם אמרה "צריכה אני" מחמת חולשה או חולי – דינה כדין כל חולה אחר. (שו"ע שם סע' ד. כה"ח שם ס"ק כא ומשנ"ב יב).

עז. מפלת – אם ההפלה היתה אחרי ארבעים יום מיום העיבור – דינה כיולדת. ונוהגים להחשיב את "ליל הטבילה" כ"יום העיבור". (עיין שדי חמד מערכת יום הכיפורים סי' ג ס"ק א).

עח. מיניקה – שהתינוק אינו רוצה לינק כי אם ממנה, ואם תתענה יהיה סכנה לולד, לא תתענה, אך תאכל רק בשעה שהיא מרגישה שאין לה יותר חלב להניק, וגם אז תאכל "לשיעורים". (עיין ברכי יוסף סי' תקנד ס"ק ה לעניין תשעה באב).

עט. מיניקה שאמרנו, בין אם מיניקה את בנה ובין אם מיניקה ילד של אשה אחרת, כל שהתינוק אינו רוצה לינוק כי אם ממנה, והתינוק לא מוכן לאכול חלב מאבקה, ואין לה חלב להניקו אם לא תאכל – חייבת לאכול לשיעורין כנ"ל.

פ. חולה – שיש בו חשש סכנה, או שהצום עלול להביא אותו לחשש סכנה מאכילים אותו אם אמר "צריך אני", ואומרים לו "יום כיפורים היום" אם אמר "אף על פי כן" מאכילים אותו עד שיאמר "די". ויש אומרים להתחיל להאכילו "לשיעורים", וכדאי לעשות כן אם אין כלל חשש לסכנה. (עיין שו"ע תריח סע' א. כה"ח שם ס"ק י ומשנ"ב ס"ק ד ה).

פא.

כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא ומאכילים אותו מיד אפילו לא אמר "צריך אני". ומי שהריח מאכל ואומר "צריך אני" מאכילין אותו אף על פי שאין הוא חולה ואף על פי שלא נשתנו פניו. (עיין שו"ע תריז סע' ג. כה"ח שם ס"ק ה, יג ומשנ"ב ס"ק ו ז).

פב. חולה שלא נשתנו פניו וצריך לאכול, לוחשים לו "היום יום כיפור" לפני שמאכילים אותו. אמנם אם נשתנו פניו אין לוחשים לו ומאכילים אותו מיד שלא יסתכן וימות. (שו"ע שם. כה"ח תריח ס"ק י ומשנ"ב ס"ק ה).

פג. אם החולה אומר שהוא צריך לאוכל כיוון שהוא מרגיש "מסוכן" או "חשש מסוכן" – מאכילים אותו, אפילו אם מאה רופאים אומרים שאינו צריך או אפילו שהמאכל מזיק לו – כיוון ש"לב יודע מרת נפשו". (שו"ע שם. כה"ח שם ס"ק א, יא). אמנם אם החולה רוצה תרופה והרופא אומר שהתרופה הזו מזיקה לחולה – שומעין לרופא. (שו"ת רדב"ז ד, סי' סו וכה"ח ס"ק יא).

פד. אם רופא אחד אומר שצריך לאכול, והחולה אומר שאינו צריך – יאכילו אותו כיוון שהחולי גורם לחולה שאינו מרגיש בצורכו, ודין זה נכון אפילו אם החולה הוא רופא בעצמו. (שו"ע תריח סע' א. כה"ח שם ס"ק ט ומשנ"ב ס"ק ג).

פה. כשרופא מסופק אם להאכיל את החולה, וחולה אומר "אני צריך" או "אין אני צריך" – יאכילו אותו. כיוון שספקותיו של הרופא הוי ספק נפשות. ובלבד שהרופא מכיר מחלה זו. (שו"ע שם סע' ה. כה"ח שם ס"ק כח, כט ומשנ"ב ס"ק ה).

פו. אם החולה מסופק אם צריך לאכול ורופא אומר אינו צריך – לא יאכילו אותו כיוון שאין ספקותיו של החולה כלום, כי רוב חולים אינן יודעים ובקיאים בחולי שלהם. אמנם אם החולה הוא עצמו רופא, והוא מסופק – מאכילים אותו. (שו"ע תריח סע' ה. כה"ח שם ס"ק ל).

פז. אם רופא אחד אומר שצריך לאכול ואחד אומר שאינו צריך – יאכילו אותו (שו"ע שם סע' ב).

פח. אם רופא אחד אומר שצריך לאכול ושניים אומרים שאינו צריך – לא יאכילו אותו, אמנם אם הרופא היחיד נחשב מומחה מיוחד – מאכילים אותו (מג"א שם ס"ק ד) ואם רופא מומחה אומר אין צריך ושני רופאים שאינם מומחים אומרים צריך – מאכילים אותו. (שו"ע שם סע' ג. כה"ח שם ס"ק כג ומשנ"ב ס"ק י יד).

פט. אם שני רופאים אומרים שחולה צריך לאכול ושנים אומרים שאינו צריך – יאכילו אותו. ואפילו שניים אומרים צריך ומאה אומרים אינו צריך – מאכילים אותו שאין הולכים אחר רוב דעות, וכיוון שיש שנים שאומרים צריך, הם נחשבים דעה שוה למאה – והוי ספק נפשות ומאכילים אותו. (שו"ע שם סע' ד).

צ. רופא או רופאה שווים הם לענין זה. (מג"א שם ס"ק א. כה"ח שם ס"ק ג ומשנ"ב ס"ק א).

צא. סומכים גם על רופא נכרי וגם על רופא מחלל שבת ומאכילים את החולה ואפילו אם הם חולקים על רופא ירא שמים. (עיין שו"ע שם סע' א. מג"א שם. כה"ח שם ס"ק ב, ג, ד ולדעת המשנ"ב ס"ק א אם הרופא בקי).

צב. כל רופא שאומר "אינני מבין במחלה זו", אף על פי שנחשב מומחה למחלות אחרות, אינו מעלה ואינו מוריד לעניין להאכיל או לא להאכיל, והרי הוא כשאר כל אדם. אמנם נשים מילדות או חכמות נחשבות כמומחיות לעניין יולדת ודעתם כדעת רופא. (מג"א שם ס"ק ח ומשנ"ב ס"ק א).

צג. רופא שמזלזל ביום כיפור ונראה שאומר לחולה לאכול מחמת זילזול בקודש, אין לשאול אותו בענינים אלו. אמנם מותר לשאול רופא שלא צם ביום כיפור אך שומר על שמו הטוב ולא יכשיל חולה שומר מצוות בכוונה. (עיין כה"ח שם ס"ק ד ועיין ביאור להלכה שם ד"ה חולה בענין נאמנות לרופא).

צד. אין לסמוך על סתם בני אדם שמחווים דיעה בעניין רפואה ואינם יודעים ברפואה כי אם על החולה עצמו ש"לב יודע מרת נפשו". אמנם אם אנו רואים שהחולה נחלש הרבה – כל אדם יכול לקבוע שיש סכנה ומאכילים אותו מיד (שו"ע, רמ"א שם סע' א, ו. כה"ח שם ס"ק לב ומשנ"ב ס"ק א).

error: אזהרה:© תוכן האתר מוגן בזכויות יוצרים