חפשו כאן מילה או מונח הלכתי למצוא במאגר ההלכות שתחתית הדף...

חמש תעניות – הלכות כלליות

הלכות כלליות

א. "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר: 'והתודו את עונם ואת עון אבתם'". (ויקרא כו מ – רמב"ם, הלכות תעניות ה א).

ב. שלשה בתשרי – בו נהרג גדליה בן אחיקם. לאחר שחרב בית המקדש הראשון מינה אותו נבוכדנצר כראש לעם ישראל בארץ ישראל, ומתוך מחלוקת ושנאת חינם נהרג על ידי ישמעאל בן נתניה. מתוך שנהרג גלו אותם שנשארו בארץ, ונהרגו מהם אלפים, ובטל הסיכוי באותו הזמן לחזור ולבנות את בית המקדש מחדש. וכך הוא לשון הרמב"ם שם (הלכה ב) "שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבה גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן".

ג. עשרה בטבת – בו צר נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים וסגר אותה מכל עבר במצור ובמצוק, ומזה נמשך חורבן הבית ראשון וגלות העם. (עיין שו"ע תקמ"ט סעי' ב', תשב"ץ ח"ב סי' רע"א, הלכ' תענית פ"ה ה"ב, מנחת חינוך מצווה ש"א).

ד. שבעה עשר בתמוז – בו אירעו חמש צרות גדולות. א) נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר וראה את העגל. ודבר זה אירע בי"ז בתמוז. ב) נתבטל קרבן התמיד בבית ראשון. ג) הובקעו חומות ירושלים בחורבן בית שני. ד) ביום זה שרף אפוסטומוס הרשע את התורה. ה) הועמד צלם בהיכל על ידי רשעי ישראל, ויש אומרים שאפוסטומוס העמיד צלם בהיכל. (עיין כה"ח תקמט ס"ק ד). וזה גרם לחורבנו של בית המקדש ולגלות עם ישראל.

ה. אע"ג דבחורבן הראשון הובקעה בט' לחודש, דכתיב: "בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר" וגו' "ותבקע העיר" וגו' (ירמיה נב ו, ז), אבל בחורבן השני, בשבעה עשר בו הובקעה העיר, וחורבן בית שני חמיר לן (שו"ע תקמט סע' ב). אף על פי שבחרבן בית ראשון הובקעה העיר בט' בתמוז, לא גזרו בו חז"ל תענית, שלא להטריח על הציבור, וגם אדם פרטי לא יחמיר על עצמו בזה. (ב"י משם הרמב"ן שם וכה"ח ס"ק יב). ועוד, כתוב בירושלמי שגם בחורבן ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון. (תענית פ"ד ה"ה).

ו. תשעה באב – בו אירעו חמש אסונות לעם ישראל. א) ביום זה נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, שחזרו המרגלים, והוציאו דיבה על הארץ בכו ישראל בכייה של חינם, ונקבע כיום בכייה לדורות. ב-ג) בו ביום היה החורבן הגדול שנחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני. ד) נלכדה העיר ביתר שהיתה עיר גדולה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל. ה) בו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל וסביבתו, ונתקיים הפסוק "ציון שדה תחרש". (שו"ע תקמט סע' א).

ז. כתב הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק ה הלכה ג) "ותשעה באב וחמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים (ירמיהו כ"ו) ציון שדה תחרש.

ח. תענית אסתר – נקבעה בגלל מספר טעמים, אחד מהם הוא בגלל הצום שצמו בני ישראל בי"ג אדר בשעה שנלחמו בשונאיהם. יום זה מסוגל להכניע כוחם של שונאי ישראל מגזע עמלק. לכן קבעו חכמים כיום צום ותענית כדי שנשבר את כוחם של שונאינו הקמים עלינו לכלותינו. (שו"ע תרפו סע' ב. כה"ח שם. ס"ק ח. עיין רמב"ם, הל' תעניות ה ה).

ט. חשיבות הצומות – יש אומרים שתעניות אלו הם מצות עשה מדברי נביאים, ויש אומרים שכיום הם מדרבנן. (עיין מ"ב תקמט ס"ק א. שו"ע תקנד סע' ו. טור שם. שו"ת תשב"ץ רעא).

י. בימים אלו חייב כל איש לפשפש במעשיו, כי אין העיקר בצום, אלא בשינוי המעשים. ושינוי המעשים קורע גזירות רעות. כמו שקרה עם אנשי נינוה כאשר הכריז יונה הנביא "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" צמו אנשי נינוה, התענו ושינו את מעשיהם הרעים ובעקבות כך בטלה הגזירה. וחכמינו זכרונם לברכה לימדונו כי ביטול הגזירה היה בגלל שינוי מעשיהם הרעים, ולא בגלל הצום. שהרי כתוב "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", ולא כתוב "וירא את שקם ואת תעניתם", ללמדך כי שינוי המעשים הוא הגורם ביטול הגזירה, והתענית היא הכנה לתשובה (תענית טז א). ולכן אותם אנשים המבלים יום צום בטיול או עסוקים בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר. (עיין כה"ח תקמט ס"ק ב. מ"ב שם ס"ק א).

יא. כשחוזר אדם בתשובה על חטאיו הפרטים, לפעמים צריך הוא להתענות כדי לשבור את המידות והתאוות, ולפעמים יכול הוא לתקן עצמו בלימוד תורה או בדרכים אחרות. אך בחמש תעניות ובכל תעניות ציבור שבאות על צרות הציבור, אסור לאדם לפרוש מן הציבור ולומר: אחזור בתשובה ואשפר את מעשי הרעים, אך לא אתענה עם הציבור. כי הפורש מן הציבור ואינו צר בצרתם ואינו מתענה בתעניתם, אף על פי שיש בידו מצוות ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. (תענית יא א).

יב. כגודל הצער שיצטער אדם על חרבן ירושלים יזכה לשמוח בשמחתה, שנאמר: "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". (תהלים צ טו) וכדברי הנביא: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". (ישעיה סו י).

error: אזהרה:© תוכן האתר מוגן בזכויות יוצרים