חיוב נשים בהבדלה
מ. נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות ב"הבדלה" או לא. יש אומרים שחייבות ב"הבדלה" מדאורייתא כשם שחייבות בקידוש, יש אומרים שחייבות מדרבנן ויש אומרים שאינן חייבות ב"הבדלה" כלל [ראה לקמן סעי' מ"ב].
עשיית מלאכה לאשה
מא. אשה שלא שמעה הבדלה, כגון שבעלה עוד לא שב מבית הכנסת – אסורה בעשיית מלאכה. אמנם, אם התפללה ערבית ואמרה "אתה חוננתנו", או אמרה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" (יש לומר בלא שם ומלכות!) – מותרת בעשיית מלאכה. בכל מקרה, אמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, או אמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול" – אינן מועילות להתיר אכילה ושתייה, אלא אסור לה לאכול ולשתות עד שתשמע הבדלה.
הבדלה על ידי אשה
מב. לדעת הסוברים שנשים חייבות ב"הבדלה" – מותר לנשים להבדיל לעצמן. אמנם, בין הסוברים שנשים פטורות מ"הבדלה" נחלקו הדעות אם יכולות להבדיל ולברך. יש אומרים שלמרות שפטורות – יכולות להמשיך על עצמן חיוב "הבדלה" ומותר להן לברך את ברכות ההבדלה, ויש אומרים שאינן יכולות להמשיך על עצמן חיוב "הבדלה" ואסור להן לברך. להלכה: נשים ספרדיות – נהגו להבדיל לעצמן, ונשים אשכנזיות – לכתחילה לא תבדלנה לעצמן אלא תשמענה "הבדלה" מן האנשים, ובזה תצאנה ידי חובה. אמנם, אשה שגרה לבד או שבעלה לא נמצא בבית בשעת ה"הבדלה" ואינה יכולה להמתין עד שיחזור – יכולה להבדיל לעצמה.
הבדלה בביתו לאחר ששמע בבית הכנסת
מג. מי שיצא ידי חובת הבדלה בבית הכנסת ורוצה לשוב ולהבדיל בביתו – יש מחלוקת האם יכול להוציא את אשתו ידי חובה או לא, כיון שכבר יצא ידי חובה, לכן לכתחילה המבדיל לעצמו ויצא ידי חובת הבדלה – לא יבדיל שוב להוציא את אשתו ידי חובה, אלא תבדיל לעצמה, ואם אינה יכולה להבדיל – יוציא אותה ידי חובתה. (ראה שו"ע סי' רצ"ו סעי' ז', בא"ח ויצא כ"ב, ועיין לקמן סעיף פ"ג).
הבעל והאשה בהבדלה בביה"כ
מד. לכן צריך לדעת אם אשתו תבוא לביהכ"נ לשמוע הבדלה, שאז גם הוא יכוון לצאת ידי חובה בהבדלת החזן, ואם אשתו לא תבוא – יכוון שלא לצאת ידי חובה, ויענה: "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות ההבדלה ששומע מפי החזן.
כשאינו יודע אם אשתו הבדילה
מה. כאשר הבעל אינו יודע האם אשתו הבדילה כבר או לא – טוב שיתנה: "אם כשאבוא לביתי יתברר שאשתי לא הבדילה – איני מתכוון לצאת ידי חובה בהבדלה זו שאני שומע, ואם הבדילה – אני מתכוון לצאת ידי חובה", ואז יצא ידי חובה בכל אופן.
אשה שאינה יכולה להבדיל
מו. אם אינה יכולה לטעום אפילו מעט מן היין [או שאינה יודעת להבדיל בעצמה] – יכול בעלה להבדיל בשבילה, אפילו שכבר יצא ידי חובת "הבדלה", ומכל מקום גם כאשר בעלה מבדיל להוציא אותה ידי חובה – תברך היא על "הבשמים" ועל "האש".
יין "הבדלה" לנשים
מז. נהגו נשים שלא לשתות מיין ה"הבדלה", אך מעיקר הדין – אין איסור לאשה לשתות מכוס ההבדלה. וע"כ אשה שבעלה לא נמצא או שחוזר מאוחר ואינה יכולה להמתין לו – תבדיל בעצמה על מיץ ענבים או על בירה.
אשה בשתיית יין
מח. כשם שאיש המבדיל צריך לשתות מן היין, כך גם אשה המבדילה לעצמה צריכה לשתות מיין ה"הבדלה". ולכן, למרות שיש נשים שנהגו לא לשתות מיין ה"הבדלה" כאשר היא מבדילה לעצמה – תשתה מן היין.
שתיית יין כשקשה
מט. אשה המבדילה לעצמה וקשה לה לשתות יין או מיץ ענבים כשיעור – תבדיל על שאר משקין שמותר להבדיל עליהם, כגון: בירה.
שתיה פחות מכשיעור
נ. אשה המבדילה לעצמה ואין לה שאר משקין שמבדילין עליהם אלא יין ואינה יכולה לשתות יין כשיעור – תבדיל על היין, תטעם מעט ובעלה ישתה מן היין כשיעור [וכן תעשה אשה המבדילה על שאר משקין שאינה יכולה לשתות מהם כשיעור, תטעם מעט מן המשקה ובעלה ישתה כשיעור].
הבדלת אשה להוציא את הבעל
נא. כשהבעל אינו יכול או אינו יודע להבדיל: לדעת הרמב"ם והשו"ע, שגם האשה חייבת בהבדלה מדאורייתא – האשה תבדיל ותוציא גם את בעלה ידי חובתו, משום ששניהם ברמת חיוב זהה. לדעת הרמ"א, שהאשה אינה חייבת בהבדלה מדאורייתא – היא איננה יכולה להוציא את בעלה או כל איש אחר ידי חובתו.
הבדלה כשהבעל מאחר
נב. אשה שבעלה מאחר לשוב הביתה או איננו נמצא, והיא רוצה לאכול – נכנסת למחלוקת פוסקים [לעיל סעי' מ"ב]. אם לא נעים לה לבקש משכן שיבדיל לה, או שאין גבר אחר שיכול להבדיל לה – תבדיל בעצמה.
נג. אשה שאינה יודעת להבדיל, ובעלה לא נמצא ואין לה ממי לבקש להבדיל – תמתין לבעלה. ואם חושבת שבעלה יבא עד חצות, לא תאכל עד שיבוא ויבדיל, אבל אם חושבת שבעלה יבוא אח"כ – תאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ויכולה לאכול.
נד. בדין הבדלה ע"י סומא. ראה בפרק מ"ו סעי' ל"ג-ל"ד.